Home > Stories > פיקציה של מציאות ישראלית – א’

פיקציה של מציאות ישראלית – א’

ההתעוררתי לי לעוד בוקר חורפי מבולבל. השמיים שמחוץ לחלוני היו אפורים כשערו של סמנכ”ל חברה מצליחה לו לא היו ממציאים צבע לשיער, אך העננים נותרו בעקשותם ושמרו את הגשמים שאגרו למקומות ברי-מזל יותר.

בהיתי במסך המתקדם טכנולוגית שלי בזמן ששתיתי את הקפה בעל השם המפוצץ שלי.
שידרו את “מי רוצה להיות אווירודינמי” – יצירה של ארז טל שהיא שילוב מנצח בין מי רוצה להיות מליונר, הכספת, ואסונות אוויריים: אנשים מכל מגזרי החברה הישראלית התחרו על פרס כספי בחירוף נפש, בכך שניסו להטיס מטוסים שדינם נגזר מראש, וצנחו אל מותם בזמן שהם נדרשים לענות על שאלות ידע-כללי בנושאים ספציפיים ביותר (“מה אורך מוטת הכנף של השונמית נבובת הנוצות, מישהו?”).

בחוץ שוב רגשו הרוחות או משהו, כך הבחנתי מזווית אוזני. אנשים צעקו זה על זה בטונים גבוהים – משהו על ‘הומואים מטונפים’ ו’חרדים מלוכלכים’.
למה הם לא יכולים לצעוק בשקט?
מישהו צעק במלוא-גרונו “מוות לזרע עמלק” לפני שפיצוץ עז הרעיד את קירות הדירה הדקים שלי.
גרתי בירושלים כבר כמה שנים, כך שהייתי מורגל בתופעה; סיימתי את הקפה והאזנתי בחצי אוזן לצעקות מבחוץ, ולקול הסירנות שהלך והתחזק בהדרגה.
פרסומות.
ד.ידית עיטרה את המסך שלי, ממליצה על תחליף סוכר עשוי מקיא ממוחזר של בולימיות.

לחצתי על כפתור ה’השתק’, וקמתי בעצלתיים מהספה. הקפה הזה נגמר מהר מדי, ולא חשתי ערני יותר מאשר לפני ששתיתי אותו.
‘זרע עמלק’?, קצת משונה בתור קריאה אחרונה של שאהיד טוב. אולי הם החליטו לבוא בהפוך על הפוך הפעם – ערבים המעמידים פני יהודים שרוצים לפוצץ ערבים, ובסוף הורגים גם וגם?
הבטתי מעבר לחלון על הרחוב ההפוך; על האנשים שהתרוצצו לכאן ולכאן; ועל חלקי האנשים שלא יתרוצצו יותר.
בפעם הבאה אנסה לשים שתי כפות קפה במקום אחת. גם תוספת סוכר לא תזיק.
הדלקתי לי סיגריה בעצלתיים, ושאפתי את אוויר-הבוקר.
ריח של בשר שרוף. לא נעים. איבדתי את התיאבון, וחשבתי על המבורגר נא.
סגרתי את התריסים, הפעלתי שוב את הקומקום וחזרתי לרבוץ על הספה.

ד.ידית עדיין סירבה לעזוב את המסך שלי לנפשו. הפעם היא המליצה לי לקנות נייר טואלט משבבי זכוכית מעובדים וגומי תעשייתי. הבת שלה או משהו שתפח מפרסומת לפרסומת עמדה לידה וחייכה בזמן שהחזיקה את המוצר; עיניה צרחו ‘עיזרו לי’, אבל החיוך שלה אמר ‘אני אוהבת כסף’.
במקום המשך התוכנית היה מבזק חדשות.
‘מרחץ דמים במחאה על מצעד הגאווה; חרדי מתאבד התפוצץ במרכז ירושלים; ישנו מספר רב של נפגעים.’
מה, עוד פעם חדשות? לא נמאס כבר מזה? שיתנו לחיות קצת במדינה הזו. סך הכל רציתי לראות פרסומות בשקט, עם הפסקות לתוכנית מדי פעם.
בטח היו יותר מעשרה הרוגים, אחרת לא עושים מבזק מיוחד; מעניין אם מישהו שאני מכיר נהרג.
אחר כך נתקשר לכולם ונשאל אם הם בסדר, אפילו את האנשים שלא גרים באזור. העיקר שיש סיבה להתקשר – בעיקר לבחורות.
מעניין מה עדן עושה ביום שישי? אולי יבטלו את מצעד הגאווה עכשיו והיא תהיה פנויה. ממילא אני חושד בה שהיא החליטה להשתתף רק כי זה In עכשיו.
כמה זמן יימשך המבזק הזה? בשעות האלו אין אפילו איזו קריינית נאת-חזות לסבר את עיניי.
העברתי לערוץ שמונה. לפחות ככה אני ארגיש חכם.

Categories: Stories
  1. No comments yet.
  1. No trackbacks yet.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: