Home > Stories > התערבות שמיימית – א’

התערבות שמיימית – א’

“אמא! גורי רגל בטלוויזיה! הוא הולך להשתמש בכוח המחשבה כדי לגרום לגרוזיני ענק לרחף באוויר, ואז הוא ישתמש בו בתור איל ניגוח כדי להרוס מחסום של צה”ל ולאפשר לאלפי פלסטינים לשרוף ישוב של מתנחבלים מסריחים!”
“שתקי פוסטמה! אמרתי לך לא להפריע לי כשאני במצלמת-אינטרנט, נכון?!”
על המסך נראתה תמונתו המפוקסלת של גבר שהציגה, למעט פלומת שיער שראתה ימים טובים יותר כשאריק שרון היה, ובכן, עדיין חי, ערום מלא.
“אז איפה היינו? בדיוק רצית לראות איזה תחתונים אני לובשת…”

וכעת המצלמה הדמיונית שלנו תיקח אותנו אל מחוץ לחלון, בשעה שגניחות לא נעימות לאוזן מתחילות להישמע. אנחנו מביטים תחילה על חצר עלובת מראה בשיכון דל, מהסוג שנראה כאילו מישהו ניסה ליישב אנשים בגרסאות ענק של ‘בדידים’, ולאט לאט אנחנו מתרוממים, מסתובבים בשישים מעלות, ומביטים מעבר לכביש, על הטירות מרובות הקומות שנבנו שם לא מזמן כדי לשכן אנשים מסוג אחר. החצר שלהם מטופחת הרבה יותר, מכיוון שגננים ערבים עובדים בה בכל יום שני, ואגם מלאכותי ממוקם במרכזה, כולל ברווזים שכנפיהם נקטעו במקומות אסטרטגיים, ואשר התרגלו מזה כבר לחיים חופשיים בכלא הדקורטיבי שלהם.
אבא אמידוני ואמא נסיפונקת לוקחים את הילדה הקטנה שלהם לטיול חובה בגן השעשועים המרופד מגומי, שעשוי ממיטב הצמיגים שנותרו ממכוניות שבעליהן התעלו למצב המיוחד הזה שבו אתה שתוי, אבל יודע שאתה נוהג יותר טוב מאשר כשאתה לא, לפני שמשאית או עמוד חשמל או עץ או זקנה שלא חצתה מעבר חצייה מהר מספיק התעלו עליהם.
הלווין ‘עמוס’ שלח פעימת תשדורת כמעט בלתי מורגשת, ודניאל זינק ממיטתו הפשוטה, ומיהר להביט במסך.
“~*דו2שנית 2יישנית*~ אומר/ת: ‘היי מאמי'”.
שניה לאחר מכן, הוא רץ ברחבי הבית כשהוא צועק “היא רוצה אותי היא רוצה אותי”, ומעיר את אחותו הקטנה מתרדמת הצהריים היאה לפעוטות בנות שנה. אימו, שיודעת שהדבר אומר שהיא תצטרך להפסיק לצפות בפסיכולוג הטלוויזיוני החביב שלה מסביר כיצד לגלות אהבה וסבלנות לילדים, מקללת אותו ואת אביו מולידו, ואחר ממהרת להשליך עליו ספר הדרכה הנושא את הכותרת “כיצד לשלוט בזעמך בשלוש דרכים פשוטות”. הספר מחטיא את מטרתו, ומפיל מהחלון עציץ בודד, שהכיל פעם אירית וקצת נענע.
מספר שניות לאחר מכן נשמעת מבחוץ צרחה מבועתת.
התינוקת שלי! התינוקת שלי! זה נפל על התינוקת שלי.
בזמן שהתקף ההיסטריה של האם הצעירה מתקרב לשיאו, קרבת דמות אחת לקהל הסקרנים המתאסף סביבה בצעדים קצובים ושלווים.
“סלח לי אדוני, סילחי לי בבקשה גבירתי. אם רק יותר לי…” ומספר צעדים לאחר מכן, הזר כורע ברך ליד הילדה המדממת.
“סלח לי, אתה רופא?” שואל האב בקול רציני שאינו מסגיר את יחסו האמיתי לביתו.
“יותר טוב.” הוא אומר, ושולח יד עדינה לעבר מצחה המדמם עדיין של הפעוטה.
אל תיגע בה!” צורחת האם, ונסוגה ממנו, אוחזת בחוזקה את הגופה ומגוננת עליה, אולי מפני חילול נוסף.
עיניו הבהירות של הזר ננעצות ישירות בעיני האישה, והוא אומר בקול רגוע “תני לי אותה, גברת נסיפונקת. אני לא אפגע בה.”
‘לא יותר ממה שהעציץ כבר עשה’. אומר קול שאיש מלבדו לא שומע, ממרחק בטוח משם.
האישה, עיניה פעורות לרווחה, ושפתה רועדת, מגישה את הגופה אל הזר, והלה מכסה את חזה בידיו, ומקרב את אוזנו אל פיה.
הקהל משתתק.
הזר מרים שוב את פניו, נעמד על רגליו, ומנענע בראשו לשלילה.
“אין דבר שאפשר לעשות. היא מתה.”
הבכי ההיסטרי מתחדש ביתר שאת, ומלמול קולני עולה מהקהל. האב ממהר לשלוף את הסלולרי החדש שלו, ומיד לאחר שהוא מצליח להשתלט על עשרות התפריטים שקופצים מול עיניו, הוא מפעיל את חיבור האינטרנט ומעלה פרק של ‘ארץ קורעת’, תחת שיצליח לחייג למשטרה.
ממרחק בטוח, מיד לפני שנעלם מהמקום, פונה הזר לחברו הממתין בצללים:
“הם לא כולם רעים כפי שאתה חושב, אתה יודע.”
נחרת בוז עולה מהצללים, לפני שקול עמוק עונה “ההפך. הם לא טובים כפי שאתה מתעקש לחשוב, ידידי.”
שיעול חלש נשמע לפתע, ובמקביל לו – השתתקות מוחלטת של הקהל.
“היא נושמת… היא חיה!“…

“ועדיין אתה מתעקש לבצע את המעשים המיותרים האלו שלך. מה משנים חייו או מותו של אחד מהם.”
“בחייך, עזראל, זו הייתה ילדה קטנה.”
“היא הייתה צריכה למות במועד כלשהו. עדיף כבר לגמור עם זה מהר.”
“הילדה הזו תגדל עם הסיפור על הזר שהציל את חייה. היא הולכת להקדיש את חייה הבוגרים לעזרה לזולת. האם אתה רוצה לשכנע אותי שזה חסר-תועלת?”
“אני לא אנסה לשכנע אותך, רפאל, מכיוון שאתה מתעקש באופן עקבי לעצום עיניים אל נוכח המציאות.”
“המציאות היא מה שאנחנו עושים ממנה.” ענה רפאל, וחייך חיוך שהיה גורם למאה בתולות ליפול לרגליו, ואז להתאכזב באחת לגלות שהוא לא מעוניין בסוג כזה של קשר.
לא ניתן באמת לתאר את שתי הדמויות שנמצאות במרכז התמונה שלנו כשהן צועדות זו לצד זו, מכיוון שהמראה שלהן נקבע אך ורק על פי פרשנותו ודימוייו הקיימים כבר של הצופה בהן, אך אחת מהן נראתה כאילו היא זורחת בלבן, ואילו השנייה בהקה בשחור. אולי הם שניהם לבשו חליפות, ואולי גלימות שאינן מתאימות לתקופתנו. אולי היה להם שיער ארוך ושופע בצבעים המתאימים, ואולי הם היו קרחים לחלוטין. מה שבטוח הוא, שאם צפיתם בהם לכמה שניות, הראש שלכם התחיל לכאוב, והמוח שלכם התחיל לחשוב במרץ על כל דבר, מלבד על מה שהעיניים שלכם המשיכו לשדר אליו בתמימות חסרת-הבנה.

וכך המשיך הצמד המוזר לצעוד לו. לשניהם הייתה משימה משותפת, שניתנה להם מכוחות מנוגדים בקצה המפה הקוסמית, אך כפי שקורה פעמים רבות כשסוכנים של כוחות אידאולוגים מנוגדים נתקלים זה בזה בשטח, הם למדו לפתח חיבה וקשר דווקא זה לזה, בשעה שחשו מרוחקים ממרכזי הכוח שחילקו להם את ההוראות. למרות שלא יכלו להסכים זה עם זה אידאולוגית, היה כל אחד מהם החבר היחידי של השני.
והרי עם מי כבר יתחברו מלאכים אם לא זה עם רעהו?

“אותו אחד? אתה רציני.”
“בהחלט. הסוכנות שלי מעוניינת להשתמש בו למשימת חיסול.”
“וגם אנחנו, אבל למשימה של הצלה שרק הוא יכול לבצע.”
“אתה יודע, יש יתרונות לכך שניגש אליו ביחד. בתור התחלה, נוכל לדווח שאנחנו יודעים בדיוק מה הצד השני מתכנן.”
“וגם נחסוך בדלק אם ניסע יחד באותו הרכב.”
“אתה נוראי.”
“לא, אתה נוראי. זה התואר שלך – עזראל הנורא. אני מתחשב.”
“ובדיוק בגלל זה אתה נוראי.”
“בכל מקרה, הוא נמצא בכלא לא רחוק מכאן. אתה רוצה לדבר איתו ראשון?”
“למה שלא נלך יחדיו?”

“אסיר מספר שלוש ארבע אחת תשע חמש שמונה אחת שלוש שבע חמש ארבע שש שלוש אחת אחת אחת תשע שלוש שמונה ארבע שתיים, יש לך ביקור!”…

השנים אומנם חלפו, אבל הפנים פני עשיו. לא היה כל ספק למי הן היו שייכות. רק לבעליהן היו תהיות לגבי הדמויות המעורפלות ומעוררות המיגרנה האלו שהביטו בו מעבר לסורגים.
“שוקי זרע, אנחנו מניחים.”
“מי אתם?”
“יש לנו הצעה בשבילך. שתי הצעות, ליתר דיוק.”
“מי אתם?”
“הרשה לנו להבטיח לך, שאנחנו לא כאן כדי להרע לך. טוב, ובכן, אני יודע שאני לא.”
“אם אתה לא אומר לי מי אתם תוך שתי שניות אני קם והולך.”
הדמות השחורה רכנה לעבר אוזנה של חברתה, וזו הנהנה קלות. מיד לאחר מכן היא שלחה ספק-זרוע-ספק-מחוש וליפפה… את זה סביב צווארו של שוקי זרע, האנס המפורסם ביותר בכל תולדות ישראל. השוטרים ידעו שהם צופים במשהו, אבל לא הייתה להם שום כוונה להבין במה, או להביט במחזה יותר ממחצית השניה לפני שמיהרו לקבע את מבטם באבק המעניין-עד-מאוד-לפתע שהצטבר על נעליהם.
“עכשיו תקשיב לי חתיכת זבל אנושי שכמותך. אנחנו יכולים לקום וללכת, אבל ההפסד יהיה כולו שלך. אלא אם כן, כמובן, אתה נהנה לשבת כאן יום אחר יום, שעה אחר שעה, בידיעה שזה יהיה ביתך עד ליומך האחרון.”
“בסדר”, הוא ענה בקול חנוק, “אני מקשיב.”
רפאל פתח ראשון:
“בעוד כמעט שבועיים ימים מעכשיו, נשיא מדינת ישראל עומד לאנוס אישה חשובה ביותר. אנחנו מעוניינים שאתה תמנע את האונס הזה ותציל את האישה.”
“למה אתם צריכים שדווקא אני אעשה את זה?”
“זה צריך להתבצע בדיוק ברגע שהוא עומד לבצע בה את זממו, ואתה תדע מתי הרגע הזה יגיע יותר טוב מכל אחד אחר. אנחנו צריכים שתעשה כל מה שאתה יודע לעשות, כל מה שצריך כדי לעקוב אחריו, ושתספק עדות חותכת לכוונותיו.”
“ומה יוצא לי מזה?”
“לאנס המונע אונס – מחילה.”
“אתם תשחררו אותי מכאן?”
“מחילה לנשמתך.”
הוא צחק בקול צרוד שלא היה נעים לאוזן.
“תשכח מזה.”
“אל תרגיש רע מדי בנוגע לכך, רפאל. אני ממילא לא מבין מדוע אתם רוצים למחול לו, אבל עכשיו תורי. שמע, האדונים שלי מעריכים מאוד את העבודה שלך. הם חושבים שאתה סוג של אומן, ולא כמו הפלצנים המשעממים האלו שמושחים צבעים על בד. אני מדבר על הסוג הנעלה ביותר של אומן – זה שיוצר בבשר החי.”
תשומת ליבו של שוקי הייתה נתונה בברור, בשלב זה, לעזראל.
“אנחנו צריכים שתעשה מה שידידי התמים כאן ביקש ממך, אבל שלאחר מכן… ‘תיפטר’ מהאישה המדוברת. איך זה נשמע לך?”
הוא חיכך את סנטרו בעניין.
“ואיך אבצע את זה?”
“בעוד יומיים נשחרר אותך מכאן, ונספק לך מקום מסתור שאת כתובתו אומר לך כעת. זה יתן לך מספיק זמן להתכונן לביצוע המשימה.”
“תקשיב לי, שוקי” אמר רפאל, “אתה לא חייב לעשות את מה שהוא אומר. אם תעצור את הנשיא, תזכה למחילה מלאה על חטאיך. באם תקשיב לו, רק תארור את נשמתך לנצח.”
“אני לא חייב לעשות מה שאף אחד מכם אומר. מה אם אנסה לברוח?”
עזראל רק חייך חיוך אומר דבר.
“הבנתי.”

וכך, יומיים לאחר מכן, בצרוף מקרים משונה ותמוה, מצא שוקי זרע את ההזדמנות שלו, ונמלט מידי סוהריו. במשך ימים חיפשו אחריו בכל מקום, אך הוא נותר בטוח במקלט שאורגן עבורו. עזראל ורפאל דאגו לספק לו מזון מדי יומיים, ובשאר הזמן עסק כל אחד מהם בענייניו הוא. מדי פעם גם טרח מי מהם לוודא ששוקי דואג לבצע את המשימה שהוטלה עליו, אך לאחר שעזראל תפס אותו שוקל להתחמק פעמיים, נראה שהוא ויתר על הרעיון.
בתום השבוע השני, כפי שנחזה, בילה נשיא ישראל יום כיף במוזאון “יד-ושם”, וליבו חשק באחת התיירות במקום. לאחר שהסביר לה את רום מעמדו הזמין אותה להכיר את ישראל מקרוב יותר במשכנו הצנוע שבבירה, ולאחר ששתתה איתו כוסית או שתיים החליט שהגיע הזמן שגם ישראל תכיר אותה מקרוב יותר.
בדיוק ברגע זה מזנק מבין הצללים שוקי זרע, שהשתמש במיומנות הפריצה המפורסמת שלו כדי להתמקם בעמדת מארב נוחה זמן קצר לפני כן. חמוש במצלמה הוא מעוור את הנשיא בהבזק מתוזמן היטב, ולאחר מכן בועט בראשו, וממהר להוציא את הבחורה מהמקום.
שעתיים לאחר מכן, הוא אונס אותה באכזריות בסימטא חשוכה, ובדיוק כשהוא עומד לשסף את גרונה ולהימלט, מפתיע אותו שוטר סיור שאזרח אנונימי הזעיק למקום, ויורה בליבו.

להלוויה שלו הגיעו, מלבד הפמלייה המשפחתית, וכמה אנשים שדווקא שמחו מאוד לראותו מובל אלי קבר, גם שני אנשים לא מוכרים – האחד בלבן, והשני בשחורים.
“אתה ידעת שהוא יעשה את זה, נכון?” שאל השחור את חברו.
“אני לא מאמין גדול בנפש האנושית כפי שאתה חושב. הבחירה שלו הייתה כתובה בבירור על מצחו. אני רק יצאתי ידי חובה כשנתתי לו את האפשרות לבחור.”
“וכעת… הוא שילם את המחיר על חטאיו, ונשמתו עוד תמשיך לשלם עליהם. ערמומי, ידידי.”
“אני ערמומי? וזה עוד בא ממך! אתה זרקת לי כאן עצם. דאגת שהוא יבצע את המשימה שלי על-הדרך, אפילו שהדבר לא מועיל לך כהו זה.”
“שטויות במיץ. בחיים לא הייתי עוזר ליריב שלי.” ענה עזראל וחייך לעצמו.
“מלבד זאת, כעת ששמו של הנשיא נהרס לחלוטין, יקל עלינו להחליף אותו במועמד שמתאים לנו יותר.”
הרב התפלל לעילוי נשמתו של המנוח. שניהם ידעו שהוא חושב על דברים אחרים בליבו.
“מעניין אותי איך השוטרים ידעו להגיע ממש בזמן הנכון.” שאל עזראל.
“צירוף מקרים מוצלח.” ענה רפאל, ודאג לחייך רק בפנים.
“אני מבין…”
אישה מבוגרת לבושה בשחורים מיררה בבכי. בעלה חיבק אותה וליטף את שערה.
“אגב, מי הייתה הבחורה?”
“חשבתי שאתה יודע.”
“אני יודע רק שהיא הייתה אמורה למות. האונס היה ה’בונוס’ שלו. אני מניח שזה היה בלתי נמנע.”
“נפש מסכנה… ניצלה מאונס אחד רק כדי לחוות אחר. אני יכול להבין למה האנשים שלך רצו שהיא תמות. כעת היא תקים מרכז חדש לנפגעות תקיפה מינית. לא משהו רציני בהתחלה, אבל בעתיד הם יעשו הרבה טוב.”
“אז כולם מנצחים.”
“בהחלט. כולם מנצחים.”

הגופה העטופה בתכריכים הורדה אלי קבר, וכוסתה בעפר…

Categories: Stories
  1. 19/01/2007 at 20:39

    אמנם היו מספר אלמנטים שהפריעו לי.
    אבל כשהגעתי לסוף, מרוב עניין, שכחתי את כולם.
    סיפור יפה ומרתק.
    ואו.

  1. No trackbacks yet.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: