Home > Stories > התערבות שמיימית ג’

התערבות שמיימית ג’

מחוסר-בית השתעל, נפל על ברכיו, ותוך כדי התקף שיעול נוסף קרס ארצה, כשפניו נחות על קצה המדרכה.
שלושה רכבי-שטח אפורים ומבריקים, כל אחד מהם גדול יותר מקודמו, חלפו על פניו, והתיזו מים מתוך שלולית בוצית שלצד הדרך על פרצופו של האיש.
העוברים ושבים בכיכר רבין (לימים כיכר המלך דוד, ואז כיכר אחמדינג’אד) שמרו את מבטם מקובע לפניהם, ותיקנו את מסלולם בעת הצורך כדי שלא לקרב מדי לעצם-לא-אדם שהיה שרוע שם. כולם… מלבד אחד.
דמות לבנה צעדה-ריחפה, כרעה ליד הגוף חסר-ההכרה, הסירה את כובע הגרב המעופש שלראשו, ואז הזילה דמעה בודדה על שערו.
השיעול התחדש בבת-אחת, ומחוסר-הבית הרים את פניו היבשות-לפתע מהריצפה, ואחר הביט לאחור.
לא היה שם איש.
הוא עמד להשתעל שוב, אך השיעול חש מלאכותי. למשך כמה שניות הוא ניסה לעכל את העובדה שבפעם הראשונה מזה מספר שנים, הוא חש בטוב. גם בגדיו נראו לו נקיים וחדשים יותר, ובעיקר הוא התפלא לגלות בידו צרור מפתחות ופתק קטן מצורף אליו.
“הכתובת החדשה שלך היא אבן גבירול 81, קומה שניה. מחר בבוקר בקר בפיצוציה שבקצה הרחוב – הם מצפים מהעובדים שלהם להגיע בזמן.”…

“אתה יודע שהוא ימכור את הדירה וישתמש בכסף כדי לקנות משקאות.” אמר קול שאילולא בקע מפיו של גוף אנושי, הייתם מצפים לשמעו מנחש.
“אין זה בטוח – חרב הגורל ניצבת על קצה חוט כרגע, וההחלטה היא שלו.” ענה קול שאילולא בקע מפיו של גוף אנושי, היה גורם לבני-אדם להתרגשות אדירה, ולבסוף להתקף-לב.
“אתה לא מרגיש לפעמים שאתה מתבזבז?”
“לא, וזאת מכיוון שאני לא מתבזבז.”
עזראל עיקם את פרצופו, ואחר לחץ על כפתור חדיש ומצוחצח, שרק באותו הבוקר הותקן בפורשה המפורסמת שלו על ידי צוות של שלושה שדי-גהנום ותאילנדי אחד.
“כעת לעניינים מעניינים יותר, רפאל יקירי. טיסת הניסוי של התינוק החדש שלי.”
רפאל הביט על חברו בפרצוף שואל, אבל אז נחתה עליו ההבנה יחד עם מסך פלזמה קטן שהתרומם מלוח המכוונים הדיגיטלי לחלוטין (שהשתמש בעיקר בחיישנים על-טבעיים כדי לנתר את המנוע מבוסס החטאים שלו).
“חדות תמונה פשוט… אלוהית!”
“שטנית, אתה מתכוון.”
“כך או כך, הייתי נושק למסך לו אך הייתי ראוי לגעת ביצירה מדהימה שכזו.”
“אתה ואני יצירות נפלאות פי כמה מה… אנושיות הזו.”
עזראל נעץ בו מבט מצמית (ואילולא היה רפאל מלאך בעצמו, היה אכן מוצא עצמו מוצמת למדי):
“אף לא מילה רעה על אהובתי החדשה. כעת, שתוק וצפה!”
הם צפו יחדיו בפרסומת שבה נראה גבר על קטנוע ממתין בצומת – מצידו האחד מכונית מבריקה ובה זוג בחורות נאות, ומצידו השני בחור במכונית מבריקה אחרת. הבחורות קרצו לבחור ונופפו לעברו בחיבה בידיהן.
הפרסומת המשיכה בטון דומה, ובסוף נראה המסר “אשמידייצן שוויצרווגן – גורמת לך להראות טוב יותר.”
“איזה גיבוב של שטויות.” אמר רפאל.
“באמת? כל מילה אמת, ידידי.” ענה מלאך המוות.
“אני לא מאמין שנשים אמיתיות מתרשמות כל-כך מגברים רק בגלל המכוניות שלהם.”
“לא? מיד אוכיח לך.”
עזראל עצר את הפורשה ליד בחורה בשנות העשרים המוקדמות, שהייתה לבושה בברור לפי צו האופנה, ושידרה ‘קח אותי עכשיו, אבל זה יעלה לך’.
“שאל אותה.” אמר עזראל, וזיק שובבות בעיניו.
“סלחי לי, גבירתי” החל רפאל, “האם היית חושקת בגבר רק בגלל שיש לו מכונית מסוג שוויצרווגן?”
היא נחרה נחרת בוז.
“כמובן שלא!”
“אתה רואה?” אמר רפאל בניצחון.
“בשבילי הוא יצטרך לנסוע לפחות בפנתרה XYZ”
פניו נפלו.
עזראל שירבב את ראשו כמיטב יכולתו לכיוון החלון, וצעק “מה בקשר לפורשה?”
“פורשה זה כל כך אאוט, סבא’לה.”
היא צעדה משם, ובאופן מפתיע נשבר אחד העקבים בנעליה, ומיד לאחריו השני. היא נפלה קדימה ישירות לתוך שלולית מלאת רפש, שכמו לא הייתה שם קודם לכן.
“היית מתון הפעם.” ציין רפאל, וכיסה על פיו בידו.
“חילקתי לה גם מחלת מין. היא הייתה צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא שכבה עם האיש הזקן באמת לפני שבוע.”
כשהם נסעו בחריקת בלמים מהמקום, רפאל הניח יד מנחמת אחת על כתפו של עזראל.
“שמע, אל תרגיש רע בקשר לזה. אתה לא כזה זקן. כמה זמן כבר אתה כאן? בערך מבריאת העולם?”
“קצת פחות.”
“השנים לא נראות עליך.”
“נראו מספיק בשבילה.”
ובזמן שעזראל המשיך להחמיץ פנים, ורפאל גיחך על התנהגותו של ידידו-יריבו, הם עלו על נתיבי איילון, ונסעו דרומה.
“יש לנו בעיה.” אמר עזראל.
לנו?
“כן. למישהו נמאס.”
“נכון.”
“מישהו שנמצא בעמדה של כוח.”
“אם אתה מדבר על צדקיאל…”
“הוא ולא אחר. הוא וסאד – הם הקימו ברית עוד יותר לא-קדושה משל שנינו.”
“אני דווקא רואה את הברית שלנו כמעט כיותר קדושה מאשר לא-קדושה.”
“על כל פנים, הייתי רוצה שתראה את הדבר הבא לפני שאנחנו ממשיכים…”
התמונה על המסך, שהכילה פרסומת של ד.ידית, כשהיא ממליצה לאכול סיבי “גסטריטוש” יחד עם המזון, התחלפה והראתה זמרת בלונדינית מפורסמת שרה בקול גבוה באולפן הקלטות.
“רימון ישן במעלית, הוא לא לובש ת’חצאית
אני רוקדת לבדי, והוא לכד לו את ליבי
בימי אביב ריקים, אנחנו יחד מתחבקים…”
רפאל הניע את ראשו מצד לצד בהנאה, ואילו עזראל הוציא את לשון הנחש המפוצלת שלו, ועיווה את פניו בגועל.
“סיגל סרגל, כוכבת עולה.” הוא אמר.
“כן, שמעתי עליה. יש לה קול מאוד … שמיימי.” אמר רפאל, וגיחך.
לפתע נשמע קול נפץ, ושבבי עץ עפו על הזמרת, ועל צוות ההקלטה.
“הפסיקו את התועבה הזו בשם הוד-קדושתו האל האחד, והוד-רשעותו לוציפר, אדון ההיכלות התחתונים!”
“הם יהיו חייבים לקצר את זה אם הם רוצים לחזור על המשפט בכל פעם.” ציין עזראל.
שתי הוויות, האחת שמיימית בהופעתה, והשנייה שטנית, הופיעו בזווית התמונה, אך מכיוון שהוויות שכאלו לא יכלו להיקלט במלואן על ידי ציוד צילום כלשהו, הן נראו מעוותות ומטושטשות; עם זאת, ניתן להבדיל ולזהות מי היה המלאך, ומי ממש לא.
“מי אתם לעזא-זל…” אחד האנשים, שניסה לפנות אל ההוויות. טון דיבורו וכוונתו השתנו באמצע המילה, מכיוון ששופד על זרוע מפלצתית ומשוננת.
“אנחנו, אם תרצו, מבקרי תרבות, והביקורת שלנו תהיה קטלנית בהחלט.” אמרה ההוויה הלבנה יותר, והשליכה את האיש הגוסס אל מחוץ לתמונה. ההוויה השניה גיחכה בקול שנשמע כמו משב רוח חזק בין מעמד של סכינים, ואז הן המשיכו במלאכתן העקובה-מדם, וטבחו בכל הנוכחים.
“תחילת השיר לא הייתה כה נוראית, אני מוכרח לציין.” אמר עזראל. “אבל בסוף זה פשוט נשמע כמו צרחות.”
“אלו היו צרחות.”
“ההומור המחודד שלי פשוט מתבזבז עליך, אתה יודע?”
“… הם הרגו את כולם?”
“אתה יכול להעביר את הקטע הזה קדימה במהירות… הו, הנה החלק שבו צדקיאל צולב את גופתה של סיגל.”
“הו, היהודים לא יאהבו את החלק הזה.”
השד המתקרא סאדוריציוס, או בקיצור סאד, קרב אל הגופה הצלובה, ועזראל מיהר לכבות את המסך.
“אני… לא חושב שאתה רוצה לראות את החלק הזה. תן לי להציג בפניך את שאר הראיות.”
מירי ביטון נראתה בהופעה מול קהל מצומצם, כשהיא צורחת מלא גרונה.
“אז מה יהיה איתי
עם הסגנון שלי
מסך האשליות והחזה שלי-”
“חידלו מהתועבה הזו בשם הוד-קדושתו האל-האחד, והוד-רשעותו לוציפר, אדון ההיכלות התחתונים!”
ניתן היה לראות את מירי שומטת את המיקרופון מידה, ומרימה את ידיה במגננה, לפני שעזראל החליף את התמונה.
“אל תראה לי את כל התקריות, בבקשה… כמה, סך-הכל?”
“בוא נראה… הילד המעצבן עם הקוקו והזקן, והילדה שהחליטו לשנות את המראה שלה לחלוטין וצבעו את עיניה בשחור… בעצם, כמעט את כל הילדים הם הספיקו להרוג כבר.”
“ואף אחד לא סיפק להם הגנה?”
“כל זה קרה אתמול.”
“הם כולם הקליטו שירים אתמול?”
“לא, רק שתי הראשונות. תהיה מציאותי.”
“טוב, לפחות לא הרגו שום אומנים.”
עזראל צחק צחוק חד, ואחר משך באפו.
“אתה יודע, לפעמים אתה מרושע כמעט כמוני.”
“קל יותר להיות מרושע מאשר לא. אני עומד לקבל הוראות בעוד מספר דקות, אבל אני יכול להבטיח לך שהן יהיו קשורות למה שראינו. האם ההוראות שלך הן לעצור אותם, או לסייע בידם?”
“לעצור אותם. כמה חבר’ה למטה, ובעיקר מפיסטו, דווקא נהנו מהסגנון המוזיקלי הזה, ומלבד זאת – אנחנו היינו אחראים להצלחה של חלקם.”
“אני יכול להבין.”
עזראל גיחך שוב.
“באופן מפתיע הם לא נגעו עדיין בלהקות שמתיימרות לייצג את הוד-רשעותו. היית חושב שזה יהיה הדבר הראשון שהם ירצו לתקן, ובכלל, אם הם כועסים על איכות המוזיקה בעולם יש להם עוד הרבה עבודה לעשות.”
רפאל נראה נבוך.
“מה העניין?”
“תגיד… הם הרגו את המעצבן הזה עם הכיפה הענקית?”
“חנקו אותו עם הכיפה, ואחר תלו את גופתו מהתיקרה – הפוכה.”
“יופי. עכשיו אפשר לעצור אותם.”
המכונית המשיכה לשעוט דרומה, ולמרות שמצלמות מהירות של המשטרה צילמו אותה לכל אורך הדרך, שוטרים מבולבלים (יותר מבדרך כלל) התפלאו לגלות רק תמונות שבהן הופיעה דמות משונה, שנראתה כמו נחש מתווה תנועה מגונה לעברם…

הפורשה עצרה בפאתי שכונה ד’ בבאר-שבע, וזכתה במספר מבטים שהיו מדאיגים בעלים אחרים – אחד שהמכונית שלו אינה מסוגלת לחשמל למוות גנבים שמתקרבים למרחק מטר ממנה.
“הם נמצאים בבניין הגדול המאובטח ההוא.” אמר רפאל. “הרוח-המקשרת טוענת שהם שניהם שם כרגע, ושיש לנו בדיוק חמש דקות לפני שהם יעזבו כדי לבצע עוד… טיהור.”
“יפה יפה. כעת רק נותר לי-”
זמזום של מתח חשמלי גבוה נשמע מאחוריהם, וגופתו החרוכה של גבר צנחה על הקרקע בקירבת מכוניתו של עזראל.
“הם לא בזבזו רגע. במקומות אחרים לפחות היו מחכים שאתרחק מהמכונית שלי קודם.”
“חבל לבזבז רגע בחיים… או את החיים ברגע.”
שותפה של ערימת הפחמים הטרייה ירה במכונית, ולמרבה תסכולו הכדורים נבלמו גם הם בשדה חשמלי. עזראל צמצם את עיניו בכעס, וברק בודד נורה מהמכונית.
“זה לא מבזבז את המצבר שלך?” תהה רפאל.
“כן, אבל זה שווה את זה. טוב, אם לא יהיו הפרעות נוספות…”
הם המתינו כחצי דקה, אך נראה היה שכל העבריינים הנוספים שתכננו על הפורשה של עזראל מצאו להם לפתע עיסוק מעניין בהרבה – כמו בחינת ציפורני ידיהם, או שיחה ערה עם חבר דמיוני בטלפון הסלולרי.
“יפה.” אמר עזראל וספק את כפות ידיו. “אם כך הבא נמשיך.”
הם צעדו לעבר הבניין המאובטח, שמצידו האחד היה מרכז מסחרי קטן, ובצידו השני פארק רחב-ידיים, ולאחר שרפאל גרר את עזראל מעגלת סופרמרקט שהייתה עמוסה לעייפה בבקבוקי וודקה זולה (“זו לא וודקה. האמן לי – אני יודע מה זה באמת, ועדיף לך לוותר”), הם נכנסו לאולם הכניסה.
מאבטח ישב מאחורי עמדת-הקבלה, והביט בשניהם בחשדנות.
“כן?” הוא שאל במבטא רוסי כבד.
“סלח לי, סטראוטיפ יקר. אנחנו כאן לדירה שלושים ואחת.” ענה עזראל, והמאבטח נאנח ולחץ על אחד הכפתורים בעמדה שלפניו.
משלא הייתה כל תשובה הוא ניסה שנית.
“לא עונים. אני לא מכניס.”
“אבל אנחנו באמת צריכים לראות אותם.” אמר רפאל בקול מהדהד.
“אז תיכנסו.”
רפאל כבר צעד לכיוון המעלית, ואילו עזראל נותר נטוע על מקומו ובהה במאבטח.
“נו, למה אתה מחכה? תיכנס. תיכנס!”
הוא הצטרף אל רפאל בדיוק כשדלת המעלית נפתחה.
“לא ידעתי שאתה יכול לעשות את זה.”
“בדרך כלל אין לי צורך להשתמש ביכולות כאלו. הפעם אנחנו ממהרים.”
הם עלו במעלית לקומה הרביעית, ואחר צעדו לעבר דלת פלדה לבנה, שזוג אותיות זהובות עליה הרכיבו את המספר שלושים ואחת. רפאל הניע את ידו באוויר, והדלת נפתחה לרווחה בפניהם.
הדירה שאליה נכנסו הייתה קטנה, והכילה, מלבד כיור וכיריים מובנות: מיטה זוגית, שרפרף, וארונית נמוכה שעליה נח עציץ ריק.
“בדק בית.” הכריז עזראל. “באנו לבדוק שאתם לא מחזיקים סמים, למרות שאני לפחות מקווה שאתם כן.”
במרחק מה משניהם האוויר התערבל בקול שאיבה, עד שהחל ללבוש צורה שחרחרה כלשהי. בסופו של דבר המערבולת פסקה, והותירה במקומה הוויה שחורה בעלת עיניים אדומות זוהרות, שצורתה הייתה דמוית-אדם, אך לא ברורה לחלוטין.
“זה אחד…” אמר רפאל לעצמו, והביט סביב.
הבזק שטף את החדר, כאילו מישהו צילם באור יום ושכח לכבות את המבזק. לאחריו ניתן היה לראות דמות של אדם גבה-קומה ויפה-תואר עד מאוד, שתלתלים זהובים נחו על כתפיו; בידו אחז חרב שהקרינה אור לבן סביבה; והוויות על-טבעיות כמו גיבורינו יכלו גם להבחין באור זהוב קורן מעלה מקוי המתאר שלו, כאילו הוא בוער – או לחליפין בעל זוג כנפיים זוהרות.
בידו השנייה הוא אחז ראש כרות ונוטף דם, בעל שיער בלונדיני ארוך.
“אוי, לעזאזל.” קרא עזראל. “הוא הרג את קוקי סופרסלאט! ואני כל הזמן חיכיתי שהיא תגיע לגיל שמונה-עשרה.”
“היא כבר ממזמן עברה את הגיל, אבל הבא נניח לזה עכשיו. צדקיאל מלאך-צדק, נשלחתי כדי ל-”
“אם כך הנה אתה, צדקיאל. נשלחתי כדי ל-”
“אני מתקשה להאמין ששלחו אותך כדי לנסות לעצור בעדי.”
“אין צורך בעלבונות. אני רק ממלא-”
“הייתי מצפה שישלחו לפחות מישהו בקליבר של גבריאל. אני חושב שאני ראוי לכך. אתה לא מלאך-לוחם. אתה … אני אפילו לא יודע מה הסיווג שלך.”
“… האמת היא, שאני לא אוהב לדון בכך.” ענה רפאל, ונראה כנפגע.
הדמות השחורה גיחכה, ושוב, קולה נשמע כמשב אוויר הזורם דרך גוש גדול ומאיים של להבים משוננים.
“ואתה!” צדקיאל פנה אל עזראל, “מה אתה עושה כאן? יחד איתו? האם הכוחות הנשגבים, והארורים, שלחו צמד ליצנים כדי לנסות ולהתמודד עימנו?”
“צמד ליצנים?! אני מוחה! ובכלל, הייתי מעדיף שאתה תדבר עם רפאל ואילו אני אשוחח עם סאד כאן.”
“שום שד לא יחליט בשבילי עם מי אשוחח.”
סאד הביט לעברו.
“גם אתה לא, למרות שכשמדובר בו, זה כבר עלבון אמיתי.”
“ובכן, עם כל זאת, אנחנו מפצירים בכם שתשקלו שנית-”
רפאל הרים את כפות-ידיו לגובה חזהו, וצעד צעד קדימה. צדקיאל כיוון אליו את חוד-חרבו, וסאד הפך את אחת הזרועות שלו ללהב שחור ומאיים. עזראל שלף אקדח כסוף בעל קנה ארוך.
“שאף אחד לא יעשה עוד צעד. בעצם, עדיף שאף אחד לא ימצמץ.” אמר צדקיאל, וצמצם את עיניו. פיו התעוות לכדי הבעת תיעוב זועמת.
“הממ… אני עוד לא הספקתי לשלוף נשק.” ציין רפאל.
“וגם אם תעשה זאת, הדבר לא יועיל לך.”
“אני לא יודע, צדקי. הוא אומנם נראה תמים, אבל אני ראיתי אותו עושה דבר או שניים שיפתיעו אותך, אם דוחקים אותו לפינה.”
“אף אחד לא צריך להיפגע כעת. זה אבסורדי. צדקיאל, אנא ממך, שקול את מעשיך.”
צדקיאל פתח את פיו כדי לענות, אך אז הופרע כשעזראל הקיש באצבעותיו, וצחק בקול משונה.
“אני יודע מה זה כאן.”
כולם הביטו בו בשאלה, מלבד סאד שהמשיך לגחך בקולו המחריד.
“אתם לא קולטים? זה סרט של טרנטינו.”
“סרט מה?” שאל צדקיאל, וסאד פרץ בצחוק שנשמע כהתרסקות של אלפי שמשות בו-זמנית.
“טרנטינו, נו, בחייכם – ‘כלבי אשמורת’, ‘ספרות זולה’, ‘להרוג את ביל’? לא משנה, עזבו, בורים שכמותכם. פשוט תנו לרפאל כאן לשלוף את הנשק שלו ונשלים את התמונה.”
“תנו לו.” אמר סאד, בקול שהיה גורם לאישה הרה להפיל את עוברה. “אני מבין למה הוא מתכוון.”
“… בעצם, אין לי נשק.” אמר רפאל.
עזראל שלף אקדח נוסף מהיכנשהו, והשליך אותו לידידו-יריבו, אשר תפסו באמצע מעופו.
“וכעת, לאחר שטיפלנו בעניין הזה, הבא נמשיך.”
הארבעה עמדו זה מול זה, כל אחד עם נישקו השלוף, עד שלבסוף רפאל דיבר שוב.
“צדקיאל, אני פשוט רוצה לדעת – למה?”
“למה?” ענה מלאך-העל. “אתה רוצה לדעת למה? כי אני לא יכול לעמוד מהצד ולסבול את זה יותר, זה למה! כל יום, בכל שעה, אני צריך לראות איך בני-האדם משתמשים במתנות שהענקנו להם כדי ליצור… תועבה, זבל, טינופת!
“אם אתה מתכוון לאיכות המוזיקלית של-” התערב עזראל.
“אתה תשתוק, בן-שטן! זה הדבר שמכעיס אותי יותר מכל. בני-אדם היו אמורים לסגוד לאל-האחד, או לכל הפחות ליריבו אשר בהיכלות התחתונים… עם כל הרוע שלו, הוא עדיין ראוי לכך, אבל רק ראו למה הם סוגדים! ל-” הוא הניף את ראשה הכרות של קוקי סופרסלאט מעלה בהבעה של כעס ותיעוב, והשליך אותו לפינת החדר. “לצלליות הריקות האלו, העטיפות חסרות-התוכן האלו, ה…”
“סלבריטאים?” ניסה עזראל.
“בדיוק! ה’סלבריטאים’ האלו – אלילי-הכזב החדשים שלהם. הם גרועים אפילו יותר מהפסלונים שייצגו את האלילים שלהם בעבר! לפחות אלו ייצגו רעיון כלשהו. מה ה… ‘סלבריטאים’ האלו מייצגים?”
“כסף? יופי?”
“הבל, שקר וכזב! אין בהם כלום. אין להם דבר אחד ראוי לומר לבני-אדם, והטיפשים נתלים בכל מילה חסרת-טעם שיוצאת מפיהם.”
“אבל הם נראים טוב, וכשאני אומר נראים אני מתכוון כמובן ל-נראות.”
“האם לזאת הגענו? האם, לאחר שניסינו להנחיל לבני-האדם חוכמה במשך אלפים רבים של שנים, הם חזרו לבסוף להאמין ש’יפה זה מושלם’? ובכלל – למה אתה זה שמדבר איתי?”
רפאל, שראשו היה מורכן, שתק עד כה.
“ולכן הגענו למסקנה שה’סלבריטאים’ המתועבים הללו הם הרוע הגדול ביותר שקיים בעולם כיום, והחלטנו להשמיד אותם – עד האחרון. את כל ה’זמרים’, השחקנים, הדוגמניות, ושאר העטיפות הריקות שמתהלכות להן בגאווה ומטמטמות את האנושות.”
“אתה רוצה להגיד לי שסאד הצטרף למסע טיהור של רוע?” אמר עזראל, והרים גבה אחת.
“… בעצם, אני כאן רק בשביל ההרג.” נשמע הקול מעורר הצמרמורת.
“שמעו” אמר צדקיאל, “אין לי שום רצון להרוג אף אחד מכם, אבל אנחנו בדיוק עמדנו לצאת לדרכנו כדי למחות את זכרו של הפשע-כנגד-האל הזה – שי בלוקו. האל האחד העניק לי את הזכות לשפוט את בני-האדם ולהוציא לפועל את גזר-הדין, וכזאת אני מתכוון לעשות.”
“כן…” אמר עזראל. “קיבלת את החרב-הבוערת הזו בשביל המשימה. תמיד רציתי אחת.”
“זו לא מציאה גדולה, בן-שטן. חרב-אש היא יותר צרה מתועלת. אתה כל-הזמן צריך להיזהר שמה תצית דבר מה – רכוש, אנשים, את הקרובים לך, ואת עצמך אם תיתן למחשבתך לנדוד רחוק מדי; ואם זה לא גרוע מספיק – אז יש גם את הקיץ. האקלים כאן מגעיל מספיק גם בלי חרב בוערת שאתה חייב להחזיק קרוב לפרצופך.”
“שכנעת אותי. שום חרב בוערת עבורי, תודה.”
ואז רפאל דיבר:
“צדקיאל היקר, האם הקיום בעולם זה באמת היה כה מעיק, עד שהוא הטריף עליך את דעתך?”
“היזהר בדבריך, רפאל.”
“אתה חושב שאינני מכיר את התחושות שאתה חש? האם אתה חושב שעובר יום אחד בלי שאני מתרעם, מתכעס, או רוצה… לעשות משהו בסגנון שאתה עשית כעת? אני חי בינם בדיוק כמוך, ובכל יום אני צריך לראות את הדברים הנוראיים שהם עושים זה לזה.”
“אז אתה מבין אותי!”
“אני בהחלט מבין אותך, אבל אני גם זוכר שנשבענו שבועה-”
“מה שווה השבועה הזו? נתנו להם הזדמנות, ותראה מה הם עשו איתה? הניסוי נכשל. הגיע הזמן שניקח את המושכות חזרה לידינו.”
“לא, צדקיאל, הניסוי לא נכשל. ‘כל עוד הם לא הכחידו את עצמם’, אלו היו המילים המדוייקות, ובינתיים לא עלינו להחליט על גורלם. זו הייתה כל המטרה – לתת להם לבחור לבד.”
“והם בחרו, בתועבה!
“בעצם הם עדיין לא בחרו בנו, למרות שבאגף ההעלאה-באוב די אופטימיים בנוגע לכך.”
עיניו של צדקיאל העלו להבות, ועזראל מיהר לשתוק ולהפנות את מבטו לצד השני.
“זו הבחירה שלהם, ואתה אמור לכבד אותה. אלו האלילים שהם רוצים לסגוד להם, וגם אם תהרוג כל אחד ואחד מהם, הם פשוט יחליפו אותם באחרים, שיהיו גרועים לפחות כמו הנוכחיים. גם אני הייתי רוצה לראות בני-אדם מעריצים את הטובים והמבריקים ביותר מבינם, אבל כנראה שקל להם יותר להעריץ טמטום זוהר. עדיין, זאת הבחירה שלהם, ואתה לא נמצא כאן כדי לבחור בשבילם, צדקיאל. אתה רק אמור לסייע בידם של אלו שבחרו נכונה; אתה אמור להוות להם דוגמא. האם… זאת הדוגמא שאתה רוצה להוות לבני-האדם? אם ככה יתנהגו המלאכים, כיצד ינהגו בני-האדם?”
צדקיאל שתק, והסיט את להב חרבו.
“היופי שבבני-האדם הוא שגורלם בידם, וגם אם רובם לוקחים אותו למקומות רעים, רדודים או סתמיים, חלקם נוטלים את גורלם זה, ויוצרים עימו יצירה נפלאה, מדהימה ויפהפייה. מה יהיה הטעם בכך אם אנחנו נבחר עבורם? ברגע שאתה מחליט במקומם, ועוד בכוח החרב – החרב האדירה והבלתי-מנוצחת של הוד-קדושתו – ברגע הזה אתה הופך את כל ההישגים האלו לחסרי-משמעות.
האם זאת התרומה שברצונך לתרום לניסוי, צדקיאל?”
צדקיאל נאנח, ודמעות עלו בעיניו.
עזראל עיווה את פניו בגועל.
“אבל הם היו כל-כך נוראיים… האוזניים שלי כאבו, וראשי איים להתפקע.” קולו רעד.
“אני יודע, אני יודע.” רפאל הניח יד מנחמת אחת על כתפו האצילית של מלאך-העל.
עזראל, שנראה כסובל פיזית מהמראה, הפנה את תשומת ליבו לסאד:
“ומה פתאום אתה עוזר למלאך בביצוע מלאכתו?! תתבייש לך!”
“אני כאן רק בשביל ההרג.”
עזראל שלף צרור מסמכים, והגיש אותם לסאד.
“אתה הורג את ההשקעות שלנו. גרמת לנו להפסדים כספיים, ולכן אני מיידע אותך כי הכוחות האפלים מגישים כנגדך תביעה משפטית.”
סאד נטל את המסמכים, והשמיע קול נאקה, שניפץ את הזגוגיות.
“עורכי-הדין רוזנברג וכץ?! אתם שכרתם יהודים לייצג אתכם? לא הוגן!”
“בפעם הבאה תחשוב פעמיים לפני שאתה משכנע מלאך לצלוב מישהי, ואז מחלל את גופתה.”
“ידעתי שזה לא היה רעיון שלך!” אמר רפאל בשימחה, וצדקיאל צחק מבעד לדמעותיו.
“אתה יודע, זה משעשע. לא חשוב עד כמה אנחנו מנסים להסביר את עצמנו לבני-האדם, אף אחת מהדתות שלהם לא מבינה אותנו כהלכה.”
“היי, אחרי הכל, הם רק בני-אדם.”
כולם צחקו, ומנגינה קלילה נשמעה ברקע.

בדרך חזרה התיר עזראל למכונית שלו לנהוג בעצמה, בשעה שהיה הוא עסוק בחיסול מנת פלאפל גדושה.
“אבל אתה יודע” אמר בפה מלא, תוך כדי לעיסה, “אתה בעצמך מתערב כל הזמן. רק היום בבוקר עזרת למחוסר-הבית הזה.”
“כל מה שאני עושה, ידידי חסר נימוסי-השולחן הבסיסיים ביותר” אמר רפאל, וניגב במפית את סנטרו של עזראל. “זה לתת להם הזדמנות שנייה. זאת עדיין הבחירה שלהם מה לעשות בהזדמנות הזו.”
“גם הוד-רשעותו קיבל הזדמנות שנייה?”
“לוציפר? הוא קיבל גם שלישית, ובכולן הוא בחר באותה הבחירה. רבים מאיתנו, כולל צדקיאל, התנגדו לתת לו הזדמנות בכלל.”
“ואתה?”
“נחש!”
“חה! תמיד היית רכרוכי. אתה רואה? כל הרעיון הזה של ההזדמנות השנייה הוא שטות מטופשת. כל נשמה בוחרת תמיד ללכת באותה הדרך בסופו של דבר.”
רפאל הביט על השמש השוקעת במרחקים.
“אולי אתה צודק. אולי…”

למחרת ניגש רפאל אל פיצוציית “שאול המלך”, וקנה לעצמו חטיפים ומשקה מוגז, אך כשהגיש למוכר שטר, הניד הלה בראשו בתקיפות לשלילה.
“אין צורך. זה על חשבוני.”
“על חשבונך?”
המוכר – אדם מבוגר, שהתגלח זה לא מכבר, והדיף ניחוח של אפטרשייב, קרב אליו כאומר סוד:
“שמע, אני יודע מה אתה. בוא נגיד שאחד מהחברים שלך עשה לי טובה… גדולה. זאת הדרך שלי להגיד תודה. אתה מוזמן לקנות פה על חשבוני מתי שרק תרצה.”

לאחר שעזב את המקום, רפאל המשיך לחייך כל אותו היום…

Categories: Stories
  1. No comments yet.
  1. No trackbacks yet.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: