Home > Stories > התערבות שמיימית ד’

התערבות שמיימית ד’

הנחל זרם בשלווה אל הים. על גדתו הייתה צמחייה צפופה וגבוהה, ולידה שביל נוח להולכי-רגל. השמש החורפית חיממה בעצלתיים את המים, הצמחים, ובעלי-החיים הזעירים שדרו בינם ובהם. אם הייתם מאזינים היטב, הייתם יכולים לשמוע את הסימפוניה ‘אביב’ מ’ארבעת העונות’ של ויולדי מתנגנת ברקע.
ובעוד זרזיר בודד מנמיך את מעופו במטרה להרוות את צמאונו ממימי הנחל, המצלמה הדמיונית שלנו סבה סביבו במאה ושמונים מעלות, מראה לנו קודם כל את הכביש עמוס המכוניות שנמצא רק כמאתיים מטר מהנחל הקטן, ולבסוף את הגדה השנייה שלו, שמכילה את תחנת-הכוח רידינג. הזרזיר הגוסס, ששתה בינתיים מהמים הרעילים, נסחף בזרם אל עבר הים הפתוח, ואז אוספות אותו כפות-ידיים בהירות ועדינות-מראה, ומרימות אותו מעלה לעבר זוג שפתיים, אשר נושפות קלות. הזרזיר מתרומם עם משב האוויר, ומצייץ בשימחה כשהוא מתרחק מהמקום.

“מזג אוויר מחורבן.” רטן עזראל, שהצטרף לידידו-יריבו באותו הרגע.
“תהיה לנו הפוגה של שעה בערך, לפני שהסופה תכה במלוא עוצמתה. מדוע נפגשנו דווקא כאן?” שאל רפאל בקולו הרגוע, והביט בזרזיר המצטרף ללהקתו.
המביט מהצד על שתי הדמויות, היה מגלה שמראן איננו ברור לו לחלוטין. הן נראו מנוגדות באופן מסויים, כפי ששחור ולבן מנוגדים, אך תוי פניהן וגופם נראו לא-ממוקדים, כמו צילום גרוע של הורה, הנלהב מדי לצלם את ילדו הקט מבצע מעשים מרתקים כמו ישיבה, עמידה, ולעיסת גוש בוץ טרי.
“מכיוון שיש כאן מגרש חנייה חינמי – היחיד מסוגו בתל-אביב, ולידו תחנות של אוטובוסים, ואני יודע שאתה נוסע רק בתחבורה ציבורית.”
“אני תורם את חלקי למלחמה בצפיפות על הכביש ובנזקים האקולוגיים שהיא גורמת.”
עזראל גלגל את עיניו, ומלמל משהו.
רפאל חייך לעברו חיוך ממזרי: “לא, אני לא. עכשיו, היכן חנית?”
הפורשה המפורסמת של עזראל מוקמה לה בנוחות בחנייה הקרובה למקום, וצמוד לה היה ברנש שניסה להתעסק עם דלת הנהג. עזראל שלף את צרור המפתחות שלו, ומצא את מחזיק המפתחות, שנראה זהה לכל מתקן אזעקת רכב אחר, מלבד העובדה שכשעזראל לחץ עליו, הועבר זרם חשמלי חזק בפורשה, והגנב הנלהב הועף למרחק שלושה מטרים, התגלגל פעמיים, ואז פלט שיעול בצורת עשן.
עזראל קרב אליו, ורכן תוך שהוא מניח יד אחת על כתפו של גנב-הרכב:
“חאליד, אני חושב שעשית כאן טעות טקטית. אתה מבין, חבריך רגילים לבזוז מכוניות מהישראלים על בסיס יומי, וזו הסיבה שחשת נועז מספיק כדי לנסות לגנוב ממני לאור יום ובמקום ציבורי, אבל… המכונית הזו היא יחידה במינה, וגנב טוב יודע לגנוב מכונית שמתמזגת היטב בתנועה בשעה שהוא מביא אותה למקום מבטחים. עכשיו… אני לא אהרוג אותך, אבל אם אי פעם תתקרב אפילו למרחק של מאה מטרים מהפורשה הנפלאה שלי, אז תצטרך להסביר לבוס שלי בגהנום למה עשית את זה, ברור?”
הגנב השתעל שוב, וירק משהו שחור על הכביש.
“ואני גם אשאיל ממך את זה.” אמר עזראל בחיוך זדוני, ושלף מהיכנשהו את אישור השהיה של חאליד. “רק בשביל לעשות לך את החיים מעניינים יותר.”…

הם נסעו על כביש החוף במהירות שיא, כשארובות השמיים נפתחו, ורוח חזקה הטיחה בפורשה טיפות גשם בגודל של כדורי פינג-פונג בזוית של שישים מעלות.
“אלוהים אדירים!” פלט עזראל, ואז נעשה מודע לדבריו, ומלמל “סליחה.”
“כדאי שתאט. הרוח משפיעה יותר על היציבות שלנו במהירות כזו. מלבד זאת, אני לא מצליח לראות את המכוניות שלפנינו מבעד לכל הגשם, ואני בטוח שגם אתה לא.”
“אני לא זוכר שהיו כאן סופות מהסוג הזה… ובכן, אי-פעם.”
“ואני לא זוכר שאי-פעם ביקשתי ממך להאט וממש עשית זאת, עד עתה. בנוגע לסופה – כן, היא התוצאה הבלתי-נמנעת של ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים שהיא גורמת. ידעת, למשל, שכמות ההוריקנים ההרסניים ביותר כמעט הוכפלה בשלושים השנים האחרונות?”
“לא, ועכשיו אני אצטרך לחבוט בעצמי עד שאשכח את פיסת המידע הלא-מעניינת הזו.”
“אפילו שאתה מלאך-אופל, ממך הייתי מצפה להתעניין קצת יותר ב- זהירות!
משהו גדול עופף מצד אחד של הכביש אל הצד השני.
“זה נראה כמו פרה.” ציין עזראל, ועקב במבטו אחר הגוף הכבד, עד שזה התרסק על אקליפטוס שעמד לצד הדרך.
“קודם כל, אנחנו מעדיפים את המונח ‘מלאך-מפוכח’, וחוץ מזה – כשבני-אדם גורמים לצרות, אני מרוצה.”
“כן, אבל אתה, בניגוד אליי, ממש נהנה לחיות כאן. אם בני-האדם יהרסו את הפלנטה שלהם, לא יהיו יותר מכוניות מהירות; מזון משמין; בנות חטובות ומופקרות; מסכים בעלי חדות תמונה מוגזמת; טלפונים סלולרים…”
ובדיוק ברגע הזה נשמע צלצול של טלפון סלולרי. היה זה צליל גבוה ומעצבן, שנשמע פעמיים, ואז פסק.
עזראל הביט לעבר ידידו-יריבו.
“אני יודע שזה לא היה אחד משלושת המכשירים שלי. ממתי אתה משתמש בסלולרים?”
במבוכת מה, רפאל שלף טלפון כסוף קטן מהיכנשהו, והביט בו.
“הו, ועוד יש לך את הדגם החדש של שימשונג! פתאום קיבלתם תקציב?!”
“האמת היא, שקיבלתי אותו במתנה ממישהי שעזרתי לה לא מזמן. זאת הודעה ממנה.”
מישהי? תראה!”
“בהחלט עדיף שתתרכז בנהיגה, בעיקר עכשיו כשאנחנו נוסעים במהירות עדיין-מסוכנת, על כביש צר וישן, באמצע סופה בעלת רוחות-צד חזקות, ופרות מעופפות!”
עזראל הסיר את ידיו מההגה, ולחץ על הבלמים. הפורשה עצרה בקול חריקה צורם. כבר מהרגע שבו החל עזראל להאט, נשמעו קול צפירותיהם הנרגזות של הנהגים שמאחוריהם. כשהפורשה נעצרה, הצפירות הפכו, בדרכן המיוחדת, למאיימות.
“אתה לא יכול לעשות את זה!” קרא רפאל, שהיה מזועזע לחלוטין.
“יש לך תמונה שלה?”
“אני… לא יודע איך מפעילים את המכשיר כל-כך.”
עזראל מיהר לחטוף את המכשיר מידיו של המלאך, ולאחר התעסקות מהירה בכפתורים, הצליח להעלות תמונה כלשהי על המרקע. לשון הנחש שלו השרבבה החוצה.
“מי זו, ולמה היא שולחת הודעות למישהו כמוך?”
רפאל חטף את הטלפון שלו חזרה, ועזראל החל לנסוע שוב, מתיז תוך-כדי גל של מים על האדם גדול-המימדים שקרב אל הפורשה מאחור בצעדים רחבים.
“היא ידידה.” ענה רפאל קצרות.
“אתה לא תתחמק בכזו קלות, ידידי. בחורה שנראית ככה… איפה מצאת אותה?”
“היא לא בשבילך. היא אחת משלנו.”
עזראל נראה מאוכזב למדי, ולשונו חזרה למקומה בפיו.
“ולמה היא נמצאת כאן כשהיא נראית כך, המלאכית הזו? האם היא באה לכאן רק כדי לתסכל אותי?”
“למרות שזאת מטרה ראויה בהחלט, היא כאן כדי לפגוש מישהו. היא רק לא זוכרת מי זה.”
עזראל עיווה את פניו.
“אוי לא, היא אחת מאלו? באה לכאן בגוף של בן-אדם, לחפש מלאך אחר בגוף אדם, כדי שהם יוכלו להיות מוצי-פוצי נוראיים כאלו, להביא ילדים חמודים ולגרום לי לבחילה!”
“כן, מכיוון שכפי שאתה יודע היטב, אנחנו לא יכולים להתרבות.”
“איזה בזבוז. מין לצורך הבאת ילדים.”
“יש כאלו שחושבים שזו המטרה הגבוהה ביותר של מין.”
“אתה מתכוון לאנשים בגלימות היוקרתיות להחריד, שנמשכים לנערי-מקהלה, או לאנשים בבגדים השחורים, שנמשכים לנערי-ישיבה?”
רפאל צחק. היה זה צחוק נשגב; צחוק שיכול לגרום לבני-אדם לחייך – מבפנים.
אתה מבקר את צביעותם של אחרים? אכן, אלו ימות המשיח.”
“ואם באמת הגעת לנושא… מדוע הפעם אנחנו מוצאים את עצמנו בנסיעה לאותו הכיוון?”
“האם זה לא ברור? נסיון להשיב חזרה את הבן-האובד, ואם כבר – מה לך ולזה?”
האם זה לא ברור?” ענה עזראל בלעג. “כשהבן-האובד מתחיל להטיל ספק בדרכיו של האב, אנחנו משחקים את תפקיד החבר הנאמן שלו, שעוזר להפנותו לכיוון הנכון.”
“והפעם המשימה נפלה עליך.”
“זאת הייתה הזדמנות להתרחק קצת מהמקום הזה, וגם לשוט קצת. אני אוהב שיט, אתה יודע.”
עץ, מבוקע באמצעו, עופף מעל הכביש, והתרסק אל תוך בריכת-דגים מימינם. מים מהבריכה שטפו את הפורשה בשילוב עם מי-הגשמים.
הם ירדו במחלף ליד זיכרון-יעקוב, ועקפו את הכרמל ממזרח. רפאל נאבק עם מכשיר הטלפון שלו עד שהצליח לשלוח מספר הודעות עידוד לידידתו, ועזראל נאבק עם שאר הנהגים על הכביש, ועם הסופה.
“לאן באמת אנחנו נוסעים?” שאל רפאל, כשהיו כבר ליד צלעו הצפונית של ההר.
“עכו.”
“למה עכו?”
“ממתינה לי שם סירה.”
“בעכו?”
“… אני בטוח שסיפקו לך דרך תחבורה משלך, מלאך.”
“ממתינה לי סירת-דיג בנמל יפו.”
“ומדוע תחת שתהיה עליה עכשיו, אתה נוסע איתי?”
“… דייגים מפחידים אותי.”…

למזלם, הסופה עדיין הייתה בשלבי התפשטות לצפון הארץ, ומהירות נסיעתו של עזראל הייתה גבוהה ממהירותה. עזראל הביא אותם לעכו ללא עיכובים משמעותיים בדרך, ואז ניווט את הפורשה לעבר העיר העתיקה.
“שנבקר במצודת ההוספיטלרים אם אנחנו כבר כאן?” הוא שאל.
“אני הייתי במצודת ההוספיטלרים עוד כשהיו בה הוספיטלרים, עזראל. אין לי מה לחפש שם היום.”
“האמת, שגם אני הייתי שם כשעוד היו שם הוספיטלרים. חלק מהאבירים האלו היו… נוחים להשפעה, נאמר.”
“זה היה נכון לשני הכיוונים. בחיי…” רפאל נאנח, והביט מעבר לחלון על הנוף העירוני שסביבו. “עברנו הרבה דברים בארץ הזו, הלא כן?”
עזראל הנהן, ולרגע אחד שניהם חשו את תחושת הנוסטלגיה משתלטת עליהם. עזראל ניעור ראשון, וקילל במרץ.
“לכל הרוחות איתך, מלאך! מדוע אתה חייב להעציב אותי? צא מהמכונית. ממילא בעיר העתיקה עדיף כבר שננוע ברגל.”
רפאל יצא מהפורשה, ונעמד לצידה ברחוב הקטן. עזראל הפנה את הרכב היוקרתי לתוך סימטא, ולאחר שנשמעו ממנה קולות מוזרים, שב.
“קיפלת אותה?”
“יש מקומות שאפילו עם מערכות ההגנה שלי לא הייתי משאיר אותה.”
הם נעו בין הרחובות העתיקים כפי שדגים שוחים בים, עד שהגיעו אל הנמל.
“היו זמנים.” אמרו שניהם יחד, ואז נמנעו מלהביט זה בפניו של זה.
“אגב, מה הכיסוי שלנו?” שאל רפאל.
“אנחנו מעבירים משלוח של חלקי-מכונה שהוכנו במיוחד עבורו.”
“מה עשיתם לאנשי-המשלוח המקוריים?”
“אין חיה כזאת. בלא-יודעין הוא הזמין את החלקים מאחד המפעלים שלנו.”
רפאל עיקם את פרצופו, ועקב אחר עזראל. הלה מיהר לעבר סירה מודרנית ומרשימה למראה, שנראה כי עוצבה לרחף מעל הגלים.
“מיטב הטכנולוגיה. איך זה לעומת סירת-הדיג שלכם?”
רפאל משך בכתפיו: “ראוותנות איננה תכונה נעלה.”
“אולי, אבל כשזה מגיע למהירות.” הוא אמר, ונגע באגרופו בגוף הסירה “החבר’ה שלי לא מבזבזים זמן – תרתי-משמע.”
“אבל הם בהחלט מבזבזים דלק, ותורמים בעקיפין לנזקים שהזכרתי קודם-”
עזראל התעלם ממנו, וטיפס לעבר הקבינה…

הגלים הגבוהים של הסערה לא היוו עבור הסירה המהירה יותר מאשר מטרד פעוט, בשעה ששעטה במהירות גבוהה מערבה. כשקפריסין נעלמה מאחורי-גבם, כך הייתה גם הסופה לא יותר מאשר בעיה של מישהו אחר.
עזראל סגר את המצערת, עד שמהירותם הואטה, ואז הרשה לעצמו להתענג על הנוף.
“לא נותרה לנו עוד דרך רבה לעשות.” ציין רפאל, ונשם בהנאה את אוויר הים.
בשעה שהמשיכו לשוט לעבר יעדם, רפאל לא הפסיק לבלבל במוח עם הנתונים שלו על המצב האקולוגי: הדגה בים התיכון הולכת ומתמעטת מדי שנה; מושבות אלמוגים נכחדות בכל רחבי הפלנטה; חוסר איזון במשקעים גורם לשטפונות חזקים באזורים מסויימים, ובצורות באזורים צמודים להם; זני חיות רבים שעומדים על סף הכחדה; גלי חום ו-
“אוקיי, הבנתי! שתוק כבר! מה אתה רוצה ממני? אני לא מנהל את העולם הזה!”
“אתה לא מנהל אותו, אבל דווקא יש לך השפעה עליו. אתה משפיע על כל-מיני אנשים לעשות כל-מיני החלטות. רק חשבתי לעצמי-”
“אתה יודע מה יקרה אם יגלו שעזראל, מלאך-מפוכח ותיק, מנסה לעזור למנוע את השמדת הפלנטה? אתה יודע מה זה יעשה לשם שלי?”
“מה יעזור לך השם שלך, אם לא תהיה עוד פלנטה?”
“גם אם אני נהנה מהדברים שיש לעולם הזה להציע-”
“עוד כמה עשורים יימס כל הקוטב הצפוני-”
“ואפילו שאני מוכן להודות בכך שבני-האדם אינם כה-”
“פני המים יעלו בכמה מטרים, אזורים שלמים יוצפו-”
“אתה לא יכול לצפות ממישהו עם תפקיד כמו שלי ש-”
“מליונים ימותו – רעב, מגיפות, התפרצויות געשיות-”
לא אכפת לי!
שניהם שתקו לרגע, ואז עזראל פתח שוב: “ומלבד זאת, בדיוק על זה החבר’ה שמעליי בונים, כזכור לך, ואפילו החבר’ה שלך לא ממש מתנגדים. אתה יודע: תזוזת-קטבים, מבול, סוף-העולם, יום-הדין וכל זה… מה לכל הרוחות…?”
רפאל הביט בו בשאלה, ואחר עקב אחר מבטו של עזראל אל מחוץ לסירה.
“נראה שיש הרבה מאוד דולפינים סביבנו. כמעט כאילו הם מביטים בנו.”
אכן, להקת דולפינים גדולה הקיפה אותם, חבריה שוחים במעגלים סביב הסירה, ונראה כאילו הם שולחים מבט מדי פעם לעבר זוג האנשים-לא-אנשים שעליה.
“אני לא יודע אם שמת לב, רפאל, אבל הם שומרים על רדיוס קבוע ומושלם סביבנו.”
“שמתי לב. עשרים וחמישה מטרים בדיוק.”
הדולפינים שינו את תצורת המעגל שלהם לחץ, שנע הלאה מהסירה.
“אני חושב שהם רוצים שנעקוב אחריהם.” אמר רפאל. עזראל משך בכתפיו והפנה את הסירה בכיוון החץ. לא עבר זמן רב עד שהם קרבו למתקן מעשה-אדם שמוקם באמצע הים. הוא היה עשוי מתכת בעלת גוון כהה. צורתו הייתה מלבנית ושטוחה, מלבד מה שנראה כמו חדר תצפית מוגבה במרכזו.
כמובן, שניהם ידעו שחלק הארי של המתקן נמצא מתחת לפני המים, ולשם היו מועדות פניהם. כשהסירה שלהם קרבה לדופן המתקן, נפער בו פתח שדרכו הם יכלו לעבור – מיד אחרי להקות הדולפינים, שנעו בקבוצות של חמישה.
“ג’יימס בונד היה מת על המקום הזה.” ציין עזראל, בזמן שהחנה את הסירה במעגן המקורה. המקום לא היה עצום בגודלו מבפנים, אך הוא בהחלט היה מרשים, ושניהם שמו לב לעובדה שהמון אורות חזקים האירו את החלל.
“היכנסו בבקשה.” נשמע קול במערכת הכריזה.
“איפה אתה רוצה שנשים את החלקים?” שאל עזראל.
אחד הקירות נפתח וחשף מעלית קטנה.
“הניחו את החלקים בתוך הפתח.”
הם הביטו זה בזה. זה לא היה טוב, כמובן. הבחור שלהם מעדיף להישאר מסתורי, וכל הסיכויים הצביעו על כך, שלאחר שהם יניחו את חלקי המכונות שהביאו עבורו, הוא ישלח אותם לדרכם – בליווי צמוד של דולפינים.
עזראל כחכח בגרונו: “אנחנו לא יכולים לתת לך את החלקים לפני שתאשר בפנינו שאתה הלקוח, ותחתום על הטפסים שלנו.”
“לא רע.” לחש רפאל. “יש לך טפסים?”
עזראל העביר את ידו בשיערו, וכשהוציא אותה משם הוא אחז בכמה מסמכים וניירות העתקה.
“הראו לי את החלקים, ואז אחתום עליהם.”
הם משכו בכתפיהם בו-זמנית, ואז טיפסו שוב לסירה. כמה רגעים לאחר מכן יצאו ממנה כשכל אחד מהם אוחז בידיו קופסה גדולה.
“פתחו את הקופסאות.”
עוד משיכת כתפיים, ואז הם עשו כדבריו, וחשפו חלקי מתכת מבריקים ומשונים למראה.
דלת נסתרת אחרת נפתחה בקיר קרוב אליהם, ודרכה צעד אדם לבוש בבגדים לבנים: גובהו היה ממוצע, פניו היו מזוקנות ובעלות מראה מבוגר, אך היו אלו עיניו שעשו את הרושם העמוק ביותר – הן נראו כעיניו של אדם שחי כבר מאות שנים, וראה הכל. עזראל ורפאל חיו אלפים רבים של שנים, ועדיין שניהם התרשמו מעיניו; גופו היה צנום, ובגדיו הזכירו בגדי נזירים הודיים, מלבד צבעם הלבן.
“מר משה משיח?” אמר רפאל.
“אני ולא אחר, וכעת…” הוא צמצם את עיניו כשהביט בהם. “אחתום לכם. סליחה, תקפה אותי סחרחורת קלה.”
עזראל הגיש לעברו את המסמכים, ובזמן שחתם, הם שלחו מבט אילם אחד לשני.
“אנחנו צריכים לדבר איתך.” אמר רפאל.
“תודה, לא מעוניין.”
“זה חשוב.”
“כל מה שאתם מפרסמים – אני לא מעוניין. כל אינטרס כלכלי שיש לכם – אני לא מעוניין.”
“אתה באמת לא חיית בקרב בני-אדם בזמן האחרון, נכון?” שאל עזראל, ועיניו ברקו בגוון צהבהב מנבא-רעות, שאותו ראו מספר אנשים מפורסמים לפני כישלון קולוסלי כלשהו – כמו נפולאון בונפרטה, לואי השישה-עשר, ו… חוה.
משה משיח העווה את פניו, והגיש חזרה את המסמכים. “לא, וכעת – עיזבו.”
שניהם ידעו היטב שהם בבעיה. אסור היה להם לחשוף את זהותם האמיתית אלא בתור מוצא אחרון, ובעיקר במקרה רגיש שכזה. הם גם ידעו שמבין שניהם עזראל הוא השקרן הטוב יותר.
“סלח לי, מר משיח. אני יודע שאתה לא אוהב כשמטרידים אותך, אבל רציתי רק לומר לך שיש סיבה נוספת לכך שאנחנו נמצאים כאן, ולפני שתחשוב שמדובר באחת הסיבות הרגילות שבגללן בני-אדם עושים דברים, אני רוצה לומר ששנינו מעריצים גדולים שלך, והיינו צריכים לעשות מאמץ רב כדי לפגוש בך היום.”
הוא השתהה לרגע, ועזראל זינק על הסדק בחומה כמו שחתולי-רחוב מזנקים על פיסת בשר בן-שבוע שמושלכת לעברם.
“הרשה לי להציג את עצמי: שמי עזרא, וזהו רפי. שנינו יודעים כי חיית בישראל עד לפני מספר שנים, ובמשך כל הזמן הזה ניסית לעודד רעיונות מהפכניים, עד שיום אחד פשוט נעלמת.”
“אף אחד לא התעניין במה שהיה לי לומר.” הוא ענה במרירות.
“אבל אנחנו מתעניינים. אנחנו מתעניינים בכל מה שיש לך לומר, וגם בכל מה שאתה עושה.”
“מה שאני עושה הוא סודי, ואני לא מתכוון לחלוק אותו עם שני זרים.”
רפאל הביט סביבו, ואחר בעיניו של האדם: “מר משיח – אתה השראה עבורי, לא פחות. קראתי את המאמר שלך על חשמל נקי, ואני חושב שאתה גאון. כשאני מביט סביבי על כל התאורה הזו, אני לא יכול שלא להשתוקק לדעת מהיכן מגיעה האנרגיה עבורה?”
בינגו! השאירו אדם בבידוד למשך זמן מספק, הביאו בפניו מישהו שמתעניין בו, וראו כיצד הוא שובר את שתיקתו.
“זה די גאוני, האמת.” ענה משה. “כל החשמל מיוצר בתחנות-כוח תת-ימיות, אשר משתמשות בתנועת הזרמים התת-ימיים כדי לסובב את הטורבינות שלהן. החלק היפה באמת הוא שהן מספקות את החשמל זו לזו, וככל שיש יותר מהן אני יכול לייצר יותר חשמל וגם להפעיל עוד תחנות-כוח, כך ש… יש לי חשמל בלתי-מוגבל ובלתי-מזיק לסביבה.”
“מדהים!” ענה רפאל בכנות, ועזראל מיהר להצטרף אליו.
“רוצים לראות?” שאל משה, והזמין אותם לבוא אחריו. הם הניחו את החלקים שהביאו עבורו במעלית שיועדה לכך, ואז עקבו אחריו מבעד לפתח הסודי שממנו הגיח קודם לכן. מצידו השני היה מסדרון ארוך וחסר מאפיינים, שהואר באורות חזקים לאורך קירותיו, ונגמר בסולם ארוך שהוביל מטה.
“מה לעשות?” לחש עזראל.
“חנופה, והרבה!” ענה רפאל, ומיד החל לשאול את משה שאלות נוספות לגבי תפעולו של המתקן המורכב. הוא נענה בתשובות טכניות נלהבות, עד שעזראל שאל את השאלה החשובה באמת – “אבל מדוע כל זה?”
משיח, שסיים כבר לרדת בסולם הארוך, הביט מעלה לעברם, ואמר “זה סיפור ארוך.”
“אנחנו רוצים לשמוע” ענה רפאל ללא כל היסוס. “ברגע שנרד מהסולם הזה.”…

שלושתם עמדו בחדר קטן ופשוט למראה, שחלון עגול בודד נקבע באחד מקירותיו, והראה נוף תת-ימי מרהיב. החדר הכיל מזרון פשוט, שכוסה בשמיכה לא נעימה למגע; כיריים עם פלטה חשמלית; מספר מדפים כמעט ריקים, מלבד שקיות תה ומיכל לסוכר; ומקרר, שהיה גם הוא כמעט ריק לחלוטין.
משה משיח ניגש אל הכיריים, והציע לשניהם תה.
“מה אתה אוכל כאן?” שאל רפאל.
“אני מגדל כאן מגוון אצות, שמספקות את רוב המרכיבים התזונתיים שגופי זקוק להם. בנוסף, אולי לא הייתם מנחשים, אבל יש לי שפע של דגים.”
“מדהים, ומים?”
“מותפלים, כמובן. המסננים מתכלים אומנם, אבל רק פעם במספר שנים. הם יועדו לסנן מים בעבור אלפי אנשים, ואני בינתיים רק אחד כאן.”
עזראל ירק את התה מפיו.
“אצות.” הסביר משה.
“תה מאצות?!”
“הטעם נסבל יותר אם מוסיפים סוכר.”
עזראל הוסיף עשר כפיות סוכר, שתה שוב, ונאנח בהקלה.
“וכל זה”, רפאל החווה בידו תנועה רחבה באוויר, “רעיונות שלך?”
“רעיונות, וגם חלק נכבד מהביצוע.”
“גאוני לחלוטין! אמור לי רק למה אתה נמצא כאן לבד באמצע הים במקום להוביל צוותים של מחקר מדעי?”
“… בני-אדם-”
“בני-אדם הם חרקים.” עזראל, שהבחין בהזדמנות נוספת, התפרץ לדבריו ללא היסוס.
“כן…” הוסיף רפאל. “בני-אדם אינם ראויים לקידמה והכוח שנפלו לידיהם.”
משה קם מעל מיטתו, ופנה להביט דרך חלונו העגול כשידיו משולבות מאחורי גבו.
“… מאז שנולדתי, תמיד ידעתי שאינני כשאר הילדים. הרגשתי כאילו יש מטרה גדולה יותר לחיי, מעין… משימה שאני צריך לבצע, אבל לא זכרתי מה היא. בזמן שגדלתי, גיליתי יותר ויותר שאני חושב בצורה אחרת מאשר בני-גילי. המבוגרים ממני התנשאו מעליי, בעיקר כשחשפתי בתמימות את העובדה שאני חכם מהם, וכך נותרתי מבודד במשך רוב שנותיי. עם הזמן, הבנתי שבעצם לא הייתה לי ברירה; כשניסיתי להתקרב אל אנשים אחרים, גיליתי שאני חש ברע עוד יותר מאשר כשהייתי לבד עם עצמי, מכיוון שנוכחתי שוב ושוב עד כמה אנחנו חושבים ומתנהגים בצורות שונות.
הרגשתי שאני אמור להוביל, להנהיג, לשנות… אבל איש לא הקשיב לי, מעולם. הם צחקו עליי, הם זלזלו בי… קראו לרעיונות שלי ‘מטורפים’ ו’סהרוריים’. בתיכון לא הבינו אותי; בצבא לא ידעו מה לעשות איתי, ואני לא ידעתי מה לעשות איתם – מכיוון שאני מתעב את העריצות והטיפשות שלהם; מרצים באוניברסיטה היו מתרעמים על כך שאני מעז לפקפק בדבריהם, והיו פוסלים את העבודות שלי; מעסיקים היו טוענים שאני חושב יותר מדי על מהות העבודה שלי, במקום לבצע אותה… לבסוף, לא יכלתי יותר.”
“החלטת לפרוש מהחברה.” אמר רפאל בהבנה.
“… אני אתן לכם דוגמא: אתם מודעים כעת לסופות הזיהום שמתחוללות בערי-ישראל הצפופות בתדירות גבוהה?”
“כן, הן הורגות מאות אנשים בשנה.”
אנחנו דווקא מרוצים מזה.” סינן עזראל בשקט.

“כשהצעתי רעיון של מסננים חדשים לארובות של מפעלים… לא הצלחתי לקבוע פגישה אפילו עם מנהל זוטר. הם ממשיכים בשלהם, ופשוט הורגים אנשים, ומה החלק הכי גרוע בכל זה? שהאנשים מתירים להם להמשיך להרוג אותם! הם מרשים לאנשים עשירים אנוכיים להרעיל אותם, כי הם לא מאמינים שניתן להילחם באנשים עשירים, והם מוותרים מראש.”
“הרוצח השקט – זיהום האוויר. הרבה יותר יעיל מתאונות דרכים, ואיש לא מתקומם נגדו.” ציין עזראל לעצמו, ואז נוכח ששניהם מביטים בו.
“כמובן, זה נורא! קראתי על זה באיזה מגזין.”
משיח חזר להביט מעבר לחלונו, ודיבר על מותם המיותר של מאות אנשים בשנה, ואילו רפאל לחש “איזה מגזין זה היה, בדיוק?”
” ‘שאול-תחתיות’. יש תמונות-אמצע של שדות שתמות עליהן… טוב, אולי לא אתה.”
“ניסיתי לאסוף את האנשים, לקרוא אותם אל הדגל, אך הם בשלהם… וככל שחקרתי, הבנתי יותר טוב את התופעה שנקראת ‘בני-אדם’ – כמו וירוס, הם מתפשטים ומתפשטים, ומכלים משאבים ללא כל התחשבות באיזון הטבעי. הם משמידים כל חלקה טובה בעולם הזה לצרכים המידיים של פרטים – איש מסואב מספר אחד חושק ביותר כסף, אז הוא משמיד חורש שהתקיים במשך אלפי שנים כדי לבנות בו דירות-יוקרה. איש מסואב מספר שתיים מוכן לשלם כסף רב בתמורה לראשה של חיה נכחדת, אז קבוצות של ציידים טובחים במין שלם כדי לספק את צרכיו, ואת צרכיהם של אלו שיחקו אותו.”
“כן, זה הכל מאוד הרמוני ויפה.” אמר עזראל, ואז כחכח בגרונו וטען שהוא דיבר בציניות.
“זה לא מסביר עדיין איך בנית את המקום הזה.” אמר רפאל.
“חלק מהעבודה נעשתה על-ידי אירופאים, שהיו נבונים מספיק כדי לרכוש ממני כמה מההמצאות שלי בתמורה. בעיקר כאלו שקשורות לכלי-נשק… בני-אדם עם נשק גרעיני… לתת לאנושות נשק גרעיני זה כמו לתת לגמד חצי-עיוור, בעל יד אחת ונזק-מוחי, להפעיל ציוד תעשייתי כבד.
אבל חלק הארי של העבודה נעשה על-ידי התקווה האמיתית של הפלנטה הזו.”
הם הביטו בו בשאלה, והוא סימן להם לבוא בעקבותיו. הם עברו במסדרונות ארוכים וצרים, ואפילו במנהרה שקופה שנבנתה על קרקעית-הים, וחיברה בין שני מבנים תת-ימיים. שני המלאכים נדהמו לחלוטין מהמראות שניגלו לעיניהם.
“שימו לב שקרקעית-הים באזור הזה אינה דומה לקרקעית באזור ישראל, למשל. בתור התחלה – היא חיה: מושבות אלמוגים בכל צבעי הקשת; להקות הדגים העצומות שהחייתי מפרטים בודדים; וכפי שאתם יכולים לראות, על הכל מפקחים הדולפינים שלי.”
“הדולפינים האלו ליוו אותנו אל תוך המתקן שלך.” אמר רפאל.
“אכן, הם מסוגלים לעשות זאת ועוד רבות.”
הם נכנסו אל המבנה המשני, הקטן יותר, שהיה דמוי-כיפה. בפנים, במרכזו, הייתה ברכה רחבת ידיים, ומסביבה מתקנים ומכשירים שונים, שכללו בין היתר כדורי-ים צבעוניים, ודליים מלאים בדגים. הבריכה עצמה הייתה מלאה בדולפינים, ששחו במבנים. דולפין אחד שחה בתוך תא נפרד, מוצף מים ומוגבה, וצפה בהם.
“רבותיי, בני-האדם אכזבו. הם הורסים את הפלנטה שעליה הם חיים. הפלנטה היחידה שיש להם! אבל הם לא המין התבוני היחידי שמתקיים עליה, ולכן עשיתי את הדבר היחיד שיכלתי לעשות – אימנתי את הדולפינים להילחם חזרה.”
“אתה עשית מה?!” שאל רפאל.
“אני מאמן את הדולפינים להשיב מלחמה – הנה, האחד הזה כאן הוא המנהיג שלהם. אני מכנה אותו חניבעל, וכמו שחניבעל הכה ברומאים השחצנים והפיל מהם רבבות, כך חניבעל שלי יכה בבני-האדם השחצנים וילמד אותם אימה מהי.”
“כמובן! דולפינים.” אמר עזראל בהתלהבות. “איך אנחנו לא חשבנו על זה קודם? אומנם אין להם יכולת לאחוז חפצים, אבל הם… הם… טעימים.”
כולם הסתכלו עליו, כולל הדולפינים.

“אבל דולפינים לא יכולים להשתמש בנשק.” הוא אמר לפתע.
“טעות! דולפינים לא יכולים להשתמש בנשק שמיועד לבני-אדם. אני עובד על מגוון כלי-נשק מותאמים לדולפינים, שבעזרתם הם יוכלו להטביע ספינות וצוללות, ואפילו להפגיז את האדמה מהים. הם יוכלו להכות במפעלים מזהמים; בספינות של ציי סוחר, או ציידי לווייתנים. ברגע הנכון, יצורי-המעמקים יתקוממו, ויקחו חזרה את האוקיינוסים!”
ואז רפאל פנה אל משה, וקולו רעם במתקן התת-ימי:
משה משיח! מה אתה עושה? זאת לא הסיבה שאתה נמצא כאן!”
“על מה אתה מדבר?” שאל משה, מבולבל בעליל. “זאת בדיוק הסיבה שאני נמצא כאן. בני-אדם משמידים את הטבע ללא כל התנגדות, אבל אני אתן לטבע הזדמנות שנייה.”
“אני מדבר, מר משיח, על אירוע מסוים שעברת לפני מספר שנים… כשהיית בחופשה בסיני. אני מדבר… על הסנה הבוער.”
עיניו של משה התרחבו, והוא צעד צעד לאחור.
“אף אחד לא יודע על זה.”
“והנה משהו שאתה לא יודע – זאת לא הפעם הראשונה שעברת את החוויה הזו, רק שבפעם הקודמת עשית את המלאכה שלך, והבאת ישועה לעם ההוא.”
עזראל החל לצחוק.
“זה הוא? הוא המשה הזה?”
“… אתם באמת לא בני-אדם, נכון? זה מסביר את כאב-הראש שאני חש כשאני מנסה להביט בכם. זה מסביר הרבה מאוד לגבי החיים שלי, בעצם.”
” אני רפאל, המלאך. כן, המלאך הזה, ונשלחתי להזכיר לך מי אתה. היית אמור להושיע את עם ישראל, כפי שעשית בעבר.”
“בעבר אתם עזרתם לי! כל התכסיסים האלו שגרמו להם ללכת אחריי… איפה הייתם בשלושים וחמש השנים האחרונות, כשהייתי זקוק לכם? וחוץ מזה, העם הזה לא רוצה שיושיעו אותו! הוא משתמש במשיח רק בתור מושג ערטילאי – תרוץ שבעזרתו הוא פוטר את עצמו מאחריות למצבו ומאפשר לו לא להשקיע כל מאמץ אמיתי בשינוי.”
עזראל המשיך לצחוק.

“המשיח! אני לא מאמין, ואתם פיזרתם את השמועות שיקראו לו שבתאי, כמו שבתאי צבי – הנוכל הזה, או מנחם… ובסוף שלחתם שוב את משה. הטעיה מבריקה!”
“זמנים קשים דורשים את הטובים ביותר.” אמר רפאל קצרות, והביט במשה.
“אתם לא עובדים ביחד, שניכם, נכון?”

“בהחלט לא! בעוד ידידי כאן בא להטריד אותך, אני כאן דווקא בשביל לתמוך בך. עבודה טובה! המשך כך! האדונים שלי אפילו מציעים לך תקציב בלתי-מוגבל כדי שתוכל להמשיך בפעולותיך.”
“אם כך, כל צד שלח את האיש שלו כדי לנסות ולהטות אותי אליו. אני מרגיש רצוי, לפתע. אני גם נדהם מכך שהאמונות האישיות שלי היו נכונות כל הזמן הזה. אינכם יודעים איזו אבן נגולה מליבי כעת, כשאני יודע שאינני מטורף לחלוטין.”

“לא לחלוטין.” הסכים עזראל.
“אבל, מכיוון שאני יודע שאתם קיימים, וכשאני רואה לאיזה מצב הובלתם את העולם, או לחליפין לאיזה מצב התרתם לו להתדרדר, אני מתכוון להמשיך במאמציי אלו ביתר שאת.”
“אבל משה-” החל רפאל.
לצד שלך אין שום זכות לבוא אליי בטענות! אתה לא יודע כמה קשה זה היה לגדול בחברתם: להיות כה שונה, לחשוב שאני מטורף לחלוטין… שאני שומע קולות! שאני סובל משיגעון-גדלות, מהזיות! ובכל הזמן הזה, הותרתם אותי לבד לחלוטין. לא יכלתם לשלוח מישהו מוקדם יותר? מישהו כמוך, שיסביר לי!”
“זה לא עובד ככה… והקולות ששמעת… פשוט לא רצית להאמין-”
איך יכלתי?! הפסיכולוג שלי היה משועשע כשאמרתי לו שנראה לי שהם מגיעים ממקור חיצוני. הפסיכיאטר שלי אפילו לא הקשיב מעבר לכמה דקות לפני שאיבחן אותי. ההורים שלי סיפרו לאנשים זרים שאני מעורער נפשית! וכעת אתה מצפה שאני אעזור להם? לא, לא… בשום פנים ואופן לא. אמור לי, כמה זמן אתה כבר נמצא כאן, על האדמה?”
“זמן נכבד למדי.” ענה רפאל, והשפיל את מבטו.
“ואני נמצא כאן הרבה פחות ממך, אבל כבר הבנתי שבני-האדם אינם ראויים לישועה. אם אתה חושב שהם זכאים לכך, עשה זאת בעצמך.”

“אנחנו לא מובילים את העולם, משה. כל הרעיון היה לאפשר לבני-האדם לבחור את דרכם בעצמם.”
אבל אתם כן מתערבים, אחרת לא הייתם שניכם כאן עכשיו, מנסים להשפיע עליי. אתם שניכם מרמים במשחק של עצמכם, וראו לאן העולם צועד… לאבדון מוחלט. בני-אדם לא מסוגלים להנהיג את עצמם. אולי מלאכים כמוכם יכולים להנהיג אותם, אבל אתם בכוונה משחקים איזה משחק של מאחורי-הקלעים, ומתירים לבני-אדם להנהיג בני-אדם.”
“ישנם אנשים ראויים, בעלי גאונות בתחומים רבים כל-כך. אנשים כמוך.” אמר רפאל.
“אבל בני-אדם לא רוצים אנשים כמוני שינהיגו אותם. הם רוצים אנשים כמוהם, ולכן עליי לעשות כל שאני יכול כדי למנוע את האסון הממשמש ובא.”

עזראל נראה מרוצה, וטפח על שכמו של רפאל.
“לא נורא, ידידי. לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. כעת, לכמה כסף תזדקק בתור התחלה?”
“אני לא רוצה שום עזרה מהאדונים שלך. אינני יודע מה המניע שלהם, אבל אני יודע שאין שום טוב בעשיית עסקים עם הרוע.”
הבעתו של עזראל הפכה נרגזת מעט.
“אני… מאוכזב.”
“וכעת, אם סיימתם לומר את דבריכם, אבקש שתעזבו. לו הייתם בני-אדם, לא הייתם רואים עוד את אור היום, אך למרות כל יהירותי, עדיין אינני רוצה לנסות לפגוע במלאכים.”
“ואנחנו איננו מעוניינים לפגוע בך.” ענה רפאל, וחבט בצלעותיו של עזראל.
“כן, כן. כמובן שלא.” אמר הלה, והביט סביבו בעצבנות.

לאחר הדברים האלו, הם פנו לעזוב…

הם שטו חזרה בשתיקה. בתחילה ליוו אותם להקות הדולפינים הלוחמניות של משה משיח, אך לאחר מרחק מסויים הם נותרו בגפם. כשקרבו אל המים הטריטוריאליים של ישראל, יכלו לראות שוב את ענני הסופה הכהים.
“ובכן, ידידי, נראה שאף אחד מאיתנו לא יצא מנצח הפעם.” אמר עזראל.
“הוא בהחלט לא היה מוכן להקשיב כרגע. אתה יודע, דווקא מצא-חן בעיניי ‘עזרא ורפי’. זה… תמציתי כזה. אנושי יותר.”
עזראל החמיץ פניו, ורפאל צחק בקול.

“בסדר, רפי. אם זה מוצא חן בעיניך כל-כך… אתה יודע, אפילו ייתכן שיש סיכוי קטן, לא – זעיר, שהקשבתי למעט מהקשקושים שלך על איכות-הסביבה.”
“האומנם?” רפאל היה מסוקרן.
“כן. אני חושב שהיום אני אגרום להתקפי-לב לפחות לשלושה אנשים שנוסעים ברכבי-שטח… אתה יודע, כדי לתרום את חלקי למצב.”

“אתה פשוט נשמה טובה, עזרא.”
“ואתה מחליא, רפי, אבל סביל באופן לא-ברור.”
הם צחקו יחד. זמן לא רב לאחר מכן הם שבו לנמל בעכו. עזראל הסביר שהסירה בעצם שייכת לאחד מבכירי השדים (מלאכים-מפוכחים), ושאם היא לא תוחזר בדיוק למקום שממנו הושאלה, הוא לא יעריך זאת במיוחד.
כשירדו לרציף צפצף שוב הטלפון של רפאל, ועזראל חייך חיוך ממזרי.
“אתה יודע שהעתקתי קודם את המספר של המלאכית הזו שלך.”

“אני יודע, אבל זה לא יעזור לך.”
“איך אתה יכול להיות כה בטוח? יש לי אינספור תכסיסים ודרכים לכיבוש נשים, שנוסו במשך אלפי שנים.”
“כן, אבל אני יודע את מי היא צריכה לפגוש.”
עזראל הרים גבה, ושלח מבט מסוקרן מזווית עינו.
“מי המתחרה שלי?”
החיוך על שפתיו של רפאל היה כמעט בלתי-נראה.

“מישהו שצריך להפסיק לאמן דולפינים להרוג אנשים, ובמקום זאת להביא לעולם כמה.”…

 

“שלום, אני רפאל, וזהו עזראל. אתם מכירים אותנו בתור עצמנו מהסידרה ‘התערבות שמיימית’, ואומנם הפרק שלנו היום היה מבדר למדי, אך אין שום דבר מבדר בהתחממות גלובלית.”
“אתה פשוט מחליא, אתה יודע.”
“ולכן, אם אתם רוצים לדעת עוד-”
“הם לא רוצים! תפסיק לבלבל לאנשים בשכל! הם רוצים לחיות בלי לחשוב ואז למות בלי לדעת למה.”
“אז אם אתם לא כאלו, פנו עכשיו ל http://www.climatecrisis.net כדי ללמוד עוד על האמת הלא-נוחה של המצב האקולוגי שלנו.”
“אני הולך להקיא איפשהו, ואז לחגוג עם שלוש דוגמניות הלבשה-תחתונה”…

Categories: Stories
  1. No comments yet.
  1. No trackbacks yet.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: