Home > Stories > ‘הסדר החדש’ מכים שנית

‘הסדר החדש’ מכים שנית

הקדמה: ‘הסדר החדש’ הוא ארגון דמוי-צבא, לובש-שחורים, וחסר-רחמים מסיפור אחר שלי – “הסדר החדש של נועה”. הם עושים ‘את מה שצריך לעשות’ כדי לתקן את ישראל מבפנים, ומטילים את אימתם על כל אלו שעושקים את החלשים לטובת עצמם.

“את מי אחון היום…” חשב לעצמו האנסשיא, והקיש בעט הכסוף שלו, שעלה 3,000 שקלים למשלם-המיסים, על שולחן עץ המאהגוני שלו (25,000 למשלם-המיסים), לפני שנשען לאחור בכיסא-המנהלים-הרוטט והרך-להחריד שלו (5,000 שקלים).
הוא סימן
V ליד שמותיהם של מספר קבלנים שעבדו בשירות הפשע המאורגן והממשלה, ושחרר אותם ממעצר הבית הקל שנתנו להם השופטים ששוחדו על ידי שר-המשפטים (3 מליון שקלים למשלם המיסים + אינספור שטחי-טבע, שהיו אמורים להיות מוגנים אבל במקום זאת מקימים עליהם דירות יוקרה), ואחר לחץ על הכפתור באינטרקום העשוי מפלטינה שלו (תנחשו כמה. האנסשיא לא ידע כמה זה עלה, אבל הוא ידע שהיה חשוב שאדם במעמדו ילחץ על כפתור מצופה פלטינה, ולא אחד מפלסטיק כמו פשוטי-העם העלובים).
“רותי, מה עם הקפה שביקשתי?” הוא שאל, אך לא נענה.
“רותי?”
הוא טופף באצבעותיו על שולחנו בעצבנות, ואחר עמד ללחוץ על הכפתור ביתר סמכותיות ועוצמה, כדי להבהיר למזכירתו הסוררת שהיא שייכת לו בדיוק כמו כל דבר אחר בבית-הנשיא (בין מביני האירוניה תוגרל עוגייה), אך אז נשמע קולה בבהירות ממש כאילו עמדה מולו (בכל זאת, פלטינה).
“יש כאן כמה אנשים שבאו לראות אותך, אדוני הנשיא.”
“תגידי להם שאני עסוק, אבל אני עדיין רוצה את הקפה הזה.” ענה האנסשיא, ולעס את קצה העט הכסוף של משלמי המיסים.
הייתה שתיקה שנמשכה כמה שניות, ובהן חשב האנסשיא על מספר דברים מעניינים (איך זה שציפורים יכולות לעוף; צריך להחליף את הריצוף בחוץ כי עברו כבר חודשיים ומתחיל להימאס לו; מעניין איך רותי תיראה בחליפת עור אדוקה, או יותר טוב – בלי), ואז נשמע קולה של רותי אומר “הם לא מוכנים-” והדלת שלו נפתחה כלפי פנים בבעיטה, מלווה בקול חבטה רועמת.
האנסשיא הביט בחבורת האנשים שצעדה פנימה לחדר-העבודה המהודר שלו כאילו הם פשוט יכולים לצעוד פנימה לחדר-העבודה המהודר שלו, וניסה להבין את המצב.
לצערו, הוא אף פעם לא הצטיין בחשיבה מהירה… או בכלל, לצורך העניין. זו הסיבה שאנשים מסויימים, שידעו לחשוב יותר טוב ממנו, רצו אותו על מושב הנשיא. אף אחד לא אוהב אנשים שמבינים דברים יותר מדי בעמדות ציבוריות בולטות. הם מסוכנים לאנשים שבאמת מנהלים את העניינים.
שלושת הגברים שנכנסו לחדרו היו צעירים וחסונים; בעלי הבעה רצינית ושיער קיצר; ולבשו חולצות טי וג’ינסים שחורים. אחד מהם צעד קדימה, והתיישב מול האנסשיא: הוא נראה בוגר מהאחרים, עיניו היו כחולות וקרות, ותווי פניו היו קשים – כשל אדם שבילה את רוב חייו בעשיית מעשים שדורשים רצינות רבה.
הוא הניח אקדח שחור מסוג ‘גלוק’ על השולחן, כשפניו מופנות לצד, ואמר “צהריים טובים, מר טבח.”
“אתם לא יכולים להתפרץ לכאן ככה!” ענה האנסשיא לבסוף, וקרא לרותי באינטרקום.
“רותי לא יכולה לענות לך כרגע, אדוני הנשיא.”
“… מה עשיתם לה?”
“אמרנו לה שתיקח חצי-יום חופש, על חשבונך.”
“אני מיד קורא לאבטחה שיוציאו אתכם מכאן.”
“גם הם לקחו חצי-יום חופש. אחד מהם אפילו שגה וניסה לבצע את תפקידו כשעמדנו להיכנס לכאן. אני בטוח שהזרוע שלו תחלים בסופו של דבר.”
האנסשיא פתח את פיו לדבר, אך הגבר בעל הפנים הקשות הרים אצבע אחת לשפתיו.
“אדוני הנשיא, הובא לידיעתנו שאתה מסרב להתפטר מתפקידך, למרות העבירות המיוחסות לך.”
“אני לא עשיתי דבר.”
“אתה מבזבז את דבריך עלינו. זה לא שידור טלוויזיה, ואנחנו יודעים טוב בדיוק כמוך מה עשית, אדוני הנשיא, ואני לא מדבר רק על הדבר שתפסו אותך עליו.”
“המתלוננת ההיא בדתה את הכל מליבה כדי להתנקם בי.”
“אנחנו מודעים לעובדה שהמתלוננות עליך אינן תמימות כפי שהן רוצות שיחשבו, אך זה לא מפחית מחומרת המעשה, ועדיין – זה אפילו לא הדבר שמפריע לנו ביותר. האם אתה מכיר אדון אחד בשם שנאוצרברגר?”
“מעולם לא שמעתי עליו אפילו.”
“לא ביקשתי ממך לבטא את השם שלו, מר טבח. רק לזהות אותו.”
האיש השליך על השולחן מקבץ דפים.
“זה מוזר, אתה יודע. הוא טען שהכיר אותך היטב. במשך השעה שחקרנו אותו, לפני שגאלתי אותו מייסוריו, הוא סיפר לנו על המון דברים מעניינים שאתם, ועוד כל מיני חברים שלכם, עשיתם יחד.”
“אתה לא יכול להוכיח כלום.”
“הו, אבל אנחנו לא מנסים להוכיח כלום, מר טבח. אתה מבין, מספיק שאנחנו יודעים.”
הוא השליך דף בודד על השולחן, ואמר “כעת, חתום על זה.”
“מה זה?” שאל האנסשיא.
“טופס המאשר את התפטרותך.”
“תשכח מזה.”
“הוא פשוט מסרב להבין, נכון ריצ’רד?” אמר האיש, והביט לעבר הבחור הנמוך ובעל השיער-הבהיר והמתולתל, שהמתין משמאלו.
“אכן, אור.” ענה הבחור, והבעת פניו נותרה ללא-שינוי.
“הרשה לי להסביר לך באופן ברור יותר, אדוני הנשיא. אנחנו לא מבקשים ממך לחתום על המסמך, אבל אני רוצה לומר לך שזה לא נגמר פה. אנחנו מצפים ממך להתנהג מעתה כאזרח למופת, מכיוון שאם אפילו תגניב מבט לכיוון לא-הולם, אנו נדאג שתצא לגלות-מרצון מהמדינה שאתה מכרת.”
כעת האנסשיא התעצבן, ונעמד על רגליו.
“אתה לא יכול להיכנס לבית שלי, ולאיים עליי ככה! אני ממליץ לכם לצאת מכאן, לפני שאני מתקשר למשטרה.”
“אה, כן. המשטרה. אמור לי, האם אתה חושב שהם יגיעו לכאן בזמן?” שאל אור, ושלח מבט רב-אומר לעבר האקדח שנח על השולחן.
“שב.” הוא אמר, והאנסשיא ציית. “כעת, חתום.”
“לא.”
אור נשם נשימה אחת עמוקה.
“ריצ’רד כאן אמר לי שלא כדאי לי להתרגז בגלל דברים כאלו, לכן לא אתרגז עליך.”
הוא נשם עוד נשימה עמוקה ואיטית.
“אבל אני אגיד לך מה כן אעשה, מכיוון שאני אדם עסוק, ויש לי עוד שלושה אנשים ששווים לך או עולים עליך במעמדם לבקר אצלם היום. אני מתכוון לספור עד חמש, וכשאגיע לחמש, עדיף שחתימתך תתנוסס מעל הקו הזה כאן, ברור?”
“אתם לא יכולים-”
“אחת, אדוני הנשיא.”
“אני לא מתכוון-”
“שתיים.”
“אתם נכנסים-”
“שלוש.”
“לבית שלי, ומעזים-”
“ארבע, אדוני הנשיא. אני ממליץ לך לפחות לכוון את העט בכיוון הכללי של הדף.”
“לאיים עליי ש-”
תנועת ידו של אור הייתה מהירה כברק. נשמע רעש של יריה, ולאחר מכן האנסשיא צעק בכאב.
אתה ירית בי?! ירית בי ישר בזרוע!”
“נכון, אדוני הנשיא. אני מאמין שיכולת האבחנה המצויינת הזו שלך היא אחת הסיבות שהאנשים שבאמת מנהלים את ההצגה שמו אותך בתפקיד הזה מלכתחילה. עכשיו, אני יודע שאתה ימני, ואני יריתי בזרוע השמאלית שלך, לכן… חתום.”
“בסדר, בסדר. תן לי את זה, רק צאו מכאן כבר.”
הוא חתם את חתימתו ביד רועדת במיקום המסומן, ואחר הרחיק את הדף מעליו. אור הפריד את ההעתק מהמקור, והגיש אותו לאנסשיא.
כשאור, ריצ’רד, והבחור השלישי עמדו לצאת מהחדר, הוא קרא לעברם:
“אתם לא תתחמקו מזה, אתם יודעים. ברגע שתצאו מכאן אני מתכוון להתקשר למשטרה.”
“אל תדאג, מר טבח. אנחנו לא חוששים מהמשטרה יותר מאשר אתה חושש ממנה.”
“יש גם דרכים אחרות לטפל בכם. אני מכיר אנשים…”
“גם אנחנו מכירים את האנשים שאתה מכיר, והאמן לי כשאומר לך שהם חוששים מאיתנו יותר משאנחנו חוששים מהם. הם יודעים שהם ברשימה שלנו.”
האנסשיא הזעיף פנים, אך נותר שותק בכיסאו. בידו הימנית כיסה על הפצע המדמם.
“נותר רק עוד דבר אחד, בעצם.” אמר אור, וכשהאנסשיא הרים את פניו כדי להביט בו, הוא ירה יריה אחת ישירות במיצחו.
לאחר מכן, הניח את העותק של הטופס החתום בחיקו של האנסשיא, את האקדח בידו המתה, ועזב את המקום.

“הם אף פעם לא טורחים לקרוא את זה.” אמר ריצ’רד, כשהיו בדרכם החוצה מבית הנשיא. “למרות שבהתחשב במצב, אני לא מאשים אותו.”
“הוא הביא את זה על עצמו. אתה יודע טוב כמוני שהוא היה חוזר בו מיד, והחברים שלו כבר היו עושים הכל כדי שהוא ימשיך לכהן בתפקידו כל עוד הדבר נוח להם.”
“מעניין אם הוא היה חוזר בו, אם הוא היה מבחין שטופס ההתפטרות הוא גם מכתב התאבדות.”
“זה לא היה משנה כהו זה. אני כבר יכול לראות את דיווח החדשות – נשיא מדינת ישראל, אהרון טבח, הודה היום בעבירות המיוחסות לו, ובעבירות נוספות. הוא טען כי איננו מסוגל לעמוד בבושה שהביא על עצמו ועל התפקיד שאותו היה אמור לייצג, ולכן הוא מתפטר לאלתר. מיד לאחר מכן, התאבד בירייה.”
“איך אתה חושב שהם יסבירו את הפצע בכתף?”
“הוא לא ידע לכוון.” אמר אור, וחייך חיוך אכזרי…

Categories: Stories
  1. No comments yet.
  1. No trackbacks yet.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: