Home > Stories > התערבות שמיימית ה’ – חלק ראשון

התערבות שמיימית ה’ – חלק ראשון

פנסים חזקים האירו את הכביש הסדוק, ואת הרחוב הישן והאפל שהקיף אותו, כשהרכב הכבד והגדול נע מעבר לפינה, וקרב לתחנת האוטובוסים. חלקו הקדמי האיר בגאון את הכתובת HHH, או אולי בעצם אאא. כך או כך, הדבר אמר שהאוטובוס המסוים הזה לא מתכנן לאסוף אף אחד, ורפאל יאלץ להמשיך ולהמתין.
“יו אחי, זה כבר החמישי בערך שעובר כאן. מה נסגר איתם?” שאל הבחור הצעיר והרזה שישב לידו בתחנה, כיסה את פניו בברדס של בגד ספורט עירוני, וחזר לחלל בחליל הפלסטיק יוצא-הדופן שלו.
“הכנת אותו בעצמך?” שאל רפאל בסקרנות, מתרשם מהצלילים הלא-רגילים.
“לא, אחי. יש בחור אחד. הוא תותח בזה. הוא הכין לי את זה. צריך שנים בשביל לדעת איך לנגן בזה.”
“נושפים בזה ושמים כמה אצבעות על החורים.”
“כן, אבל צריך לעשות את זה מתוך הנשמה, בן-אדם. מתוך הנשמה.”
רפאל השאיל לרגע את החליל מהבחור, וחילל את
greensleeves של מוצרט באופן נאמן למקור, גם אם קצת מהיר ממנו.
“יו אחי, איך עשית את זה?” שאל הבחור. “זה ממש כמו אבי ביטר.”
“לא, לא בדיוק. קשה לומר שמשהו בעולם משתווה בדיוק לסגנון המוזיקלי של אבי ביטר.”
אוטובוס נוסף עבר לידם – האוטובוס הלא-נכון. רפאל סבר שעברו כבר ארבעה בעלי המספר הזה, אך אף לא אחד שנשא את המספר שהתאים לצרכיו.
“כמה זמן אתה מחכה כאן כבר?”
“מחמש בערך.” ענה רפאל.
“יו, אחי, מה נסגר איתך? אתה יושב כאן מחמש בתחנה ולא הגיע האוטובוס? יו, אחי, חבל על הזמן.”
אישיות אחרת אולי הייתה חשה ברגע זה צורך לפרוק מעט מהתסכולים שלה, אבל לא רפאל, שניחן בסבלנות של מלאך, וביכולת להישאר רגוע גם במצבים קשים ביותר.
“הוא יגיע.”
“לאן אתה נוסע?”
“פגישה.”
“אחי, חבל על הזמן. בחורה?”
“לא בדיוק.”
“הכרת אותה באינטרנט, אה? אתה נראה כמו אחד שמכיר בנות באינטרנט.”
בעצם, המראה של רפאל היה נתון לפירוש, ובזאת כוונתי לכך שכל יצור בעל יכולת חשיבה (מוגבלת ככל שתהיה) פירש את מראו מבעד למסננים שהמוח שלו הציב; לכן, היחידי שראה באותו הרגע את רפאל כפי שהוא נראה באמת, היה שבלול שנע לו באיטיות על המדרכה בקרבת מקום, ומיהר כמיטב יכולתו להתקרב אל הנוכחות השמיימית. הבחור הצעיר, לעומתו, לא היה רגיל לזהות דברים שזרחו באור-יקרות, אלא אם כן, כמובן, היו אלו דברים עטופים בחזיות פוש-אפ שעליהם פוזרו נצנצים.
ואילו רפאל פשוט ענה “כן.”, לא בגלל שהיה בדבר אמת, או מכיוון שהוא רצה לשקר. הייתה זו תוצאה של שעמום בעיקר, וסקרנות למה הדבר יוביל.
“שמע, אינטרנט זה לא בשבילי. כל הקטע הזה של לשאול מישהי ‘נו אז מה את עושה, ומה נשמע’ וכל זה, זה לא בשבילי.”
“אז אתה אומר שאין לך ממש סבלנות להכיר אותן. מה אתה עושה כשבחורה מוצאת חן בעיניך?”
“אני לא יודע אחי, אתה יודע – קונים להן דברים, ונותנים להן לשתות, ואז הן נותנות לך גם… אבל הן כולן זבלות היום… אבל אתה יודע, אתה הולך לים – ואתה מתבלבל.”
אני לא מתבלבל.”
‘אני גם לא מתחיל כל משפט שלי באבל‘ חשב רפאל בראשו.
“ואתה הולך למועדון, ואתה מתבלבל. ואתה הולך ברחוב בקיץ, ואתה מתבלבל.”
“כן, אתה מתבלבל באמת, כי הן מנצלות את החולשות הטבעיות שלך.”
“כן, בדיוק אחי! כאילו, אני רואה את כל הגוף החשוף הזה, ואני מתבלבל.”
“מה מבלבל אותך, בדיוק?”
הבחור שקל את הדברים מעט.
“אני לא בטוח את מי מהן אני רוצה קודם.”
רפאל חייך: “גם הן לא בטוחות את מי הן רוצות, ומי הן רוצות שירצה אותן. הן מתחננות לתשומת-לב, וכשהן מקבלות אותה הן דוחות אותה ומחפשות תשומת-לב אחרת, כשבכל אותו הזמן הן עיוורות לחלוטין להתנהגות שלהן ולמניעים שעומדים מאחוריה. אתה רואה? כולם מבולבלים.”
“וואו, אחי, אתה ממש חכם.”
רפאל הניח יד מנחמת על כתפו של הבחור, והחזיר לו את החליל. בדיוק באותו הרגע הוצפו שניהם באור פנסים חזק, ולאחר מכן נעצרה מכונית בעלת רעש-מנוע ייחודי ביותר בקרבתם.
“חשבתי שלא התחשק לך לאסוף אותי.” אמר רפאל בעוקצנות בזמן שסובב את פניו בהדרגה לעבר הרכב.
“זה היה לפני שעות. התחלתי להשתעמם, ובכלל, לא הייתי רוצה להשאיר אותך לבד בחושך בשכונה כזו. כאילו, רק תראה את היצור שיושב לידך.”
“יו, אחי, למה ללכלך?”
“זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשאול את ההורים שלך, בלילה שבו הם יצרו אותך.”
“אל תשים לב אליו.” אמר רפאל לבחור, קם ממקומו, וצעד לעבר הפורשה היחידה-במינה של עזראל. הוא נעצר על מקומו באופן משונה – כף-רגלו לא מונחת לחלוטין על הקרקע – ואז התכופף והושיט את זרועו כלפי מטה. הוא הרים את השבלול הקטן (שהיה נרגש להחריד מהמאורע, וכמעט וסבל מהתקף-לב – לו היו שבלולים מסוגלים לחוות התקף-לב) והניח אותו בעדינות במדשאה קרובה.
“הישאר קרוב לכאן, חבר קטן. זה עולם מסוכן שם בחוץ.” הוא לחש לו, ואחר הצטרף לעזראל לפני שהלה יעשה דבר מה לא נעים לבחור שהמתין בתחנת האוטובוס.
“הוא יגיע בעוד עשר דקות בדיוק, כפיר. אם תמשיך להתאמן, אתה תהיה נגן גדול. אני מבטיח לך.” אמר רפאל כשהפורשה התרחקה מהמקום ברעש מנוע מרשים.

“אם כי לא מדהים במיוחד בתחום הליריקה.” הוא הוסיף, לעצמו, בזמן שחגר את חגורת הבטיחות.
“אתה פשוט זוועתי לפעמים, אתה יודע. אני לא מבין איך העצבים שלך סבלו את ההמתנה הזו… בעצם, אני לא מבין איך העצבים שלך סובלים אותך.”
“גם אני שמח לראות אותך, עזרא.”
עזראל גיחך, רמס את דוושת הגז, והקפיץ ממקומה אישה זקנה, שניסתה לכייס את חברתה (בשל קלפטומניה, לא מתוך רוע-לב).
“אז מתי הפגישה הזו שלך?” שאל רפאל.
“עוד מעט, עוד מעט. אני עצבני משהו פחד.”
“האם היא עד כדי-כך מעניינת?”
“מעניינת?! היא מדהימה!”
“באיזה מובן?”
“אתה צריך לראות אותה!”
“הייתי צריך לנחש. טוב, אשחק את המשחק שלך. איך היא נראית?”
“כמו מלאך! אבל לא כמוך. מלאך יפה… טוב, לפחות לפי התמונות שלה.”
“דיברתם הרבה?”
“לא, לא הרבה. היא התרשמה ממני די מהר. אמרה שחבל לבזבז זמן באינטרנט.”
“מה סיפרת לה?”
“אתה יודע, פה ושם… שאני איש חשוב ומצליח שמחפש אישה שיודעת לזהות סחורה משובחת.”
“אם היא יודעת לזהות סחורה משובחת אז אתה יכול לוותר מראש.”
“הו, כמה שאתה מצחיק! כן, כן, כולנו צוחקים כאן. ‘קומיקאי נולד’ היזהרו – הנה מגיע רפי, ישירות מהממלכות העליונות – אל המרקע שלכם.”
“אין צורך להיות מרושע.”
עזראל חייך חיוך נבזי.
“אולי שכחת מי אני. בכל מקרה, אני אזדקק ליכולת השיפוט המיוחדת הזו שלך.”
“כן, כבר אמרת לי קודם… אבל איפה בדיוק אני אשב? הפורשה לא נועדה ליותר משני אנשים.”
“אל נא תדאיג את ליבך העדין בזוטות שכאלו. השארתי… ‘רכב חלופי’ איפשהו באזור.”
“הצלחת למקם מראש רכב בתל-אביב? בוודאי נזקקת לעזרה משדי החנייה.”
“לא, רק לעזרה מכרטיסי החנייה שלנו.” עזראל חייך, ונופף בכרטיס בעל פס אדום בולט.
הם נסעו במורד שדרות רוטשילד כשמלפניהם עצרו שלוש מכוניות שונות בשלוש תנוחות שונות, וכל אחד מהנהגים והנהגות שבהן החליט שלצפור לאחרים בזמן שהוא מחזיק במקומו כפי שנער אפריקאי רעב אוחז בפירור הלחם האחרון בכפר, יהיה הפיתרון הטוב ביותר לבעיה.
“שמור את הכוחות שלך.” אמר רפאל, כשידו של עזראל נקמצה לאגרוף.
“אתה סתם מנסה להגן על האנשים האלו. האמן לי, הם לא ראויים לרחמיך.”
“אני יודע, ועדיין…”
שניים מהנהגים יצאו מהמכוניות שלהם, כנראה במטרה לפתור את העניינים בדרכי שלום ואגרוף. עזראל נאנח בחוסר-סבלנות, מיהר לשלב להילוך אחורי, ואחר ביצע מספר תרגילים שגרמו לרפאל לעצום את עיניו ולהתפלל, עד שהם מצאו את עצמם נוסעים בכיוון הנגדי, כשעזראל תר אחר דרך לשוב לכיוונם המקורי.
“בעצם, אני לא בטוח היכן המכונית, או הפגישה. היא נתנה לי כתובת, אבל…”
“חשבתי שיש לך את המכשיר הזה שמראה היכן נמצאת המכונית בכל רגע נתון.”
“… שברתי אותו איכשהו. עכשיו הוא מקלל אותי כל הזמן.”
עזראל הפעיל את מכשיר ה-
GPS, ואכן, מטר של קללות נמרצות – חלקן תקניות, אך אחרות יצירתיות למדי – נורה לעברו. לאחר שהמכשיר מיצא את האפשרויות בשפה העברית, האנגלית והרוסית, הוא החל לעבור לגידופים בארמית.
עזראל כיבה את המכשיר, ועיווה את פניו.
“שימנתי אותו בדם של מישהו מהעדה הלא נכונה, אני חושב.”
“אני לא רוצה לדעת… הו, הנה – עצור בפינה ההיא, ומיד נברר כיוונים.”
עזראל הביט ברפאל בדאגה, ואחר בפינה שאליה התכוון באימה.
“מה… ליד הנחמנים?”
“כן.”

הם עצרו ליד רכב שנשא את הכתובית ‘נ נח נחמ נחמן מאומן’ ולידו מספר גברים לבושים בטליות וכיפות לבנות, ובעלי פאות לחיים שחורות וארוכות, שהיו שקועים בריקודים ושירה לקול צלילי מוזיקת מועדונים רועשת. בין הצלילים ניתן היה להבחין גם מדי פעם בקולו של מישהו שצעק ‘משיח משיח הב לי אבטיח’.
אחד הגברים התנועע בגמלוניות חסרת-יציבות, וכשקרב אליהם קרא אל רפאל בקול חולמני:
“אחי, בוא והצטרף אלינו, תראה מה זו שמחה אמיתית. שמחה של דבקות בקדוש-ברוך-הוא ובדרכיו, ועינוגים שבתפילה.”
“לא תודה, תרמתי במשרד. מה נשמע נחמן?”
החיוך נמחק מעל פניו של הברסלבי, והוא הביט בחשדנות ימינה ושמאלה לפני שכרע לעבר חלון המכונית, ודיבר בטון נמוך:
“לאן אתה צריך להגיע?”
רפאל הביט לעבר עזראל בשאלה, ועזראל פלט כתובת. הברסלבי שקל את הדברים בראשו במשך כמה רגעים, ואז הסביר להם ברהיטות ובמקצועיות כיצד להגיע ממיקומם הנוכחי למטרתם, כשעזראל רושם את הדברים במרץ בפנקסו. כשהם עמדו לנסוע משם, הבחור חזר לדבר בקול חולמני, ונופף בידיו באי סדר.
“בואו להתפלל איתנו בבית-הכנסת ‘שערי תפילת צדק וקדושה ומחילה ומזור לחולי בסייעתא דשמייא’, ותראו מה זאת תפילה, מה זאת אמונה, מה זאת דבקות ב…”
הם נסעו מהמקום בזמן שהגבר המשיך לדבר. עזראל עיקם את פרצופו: “ואני חשבתי שהם כולם חבורה של מסוממים. לפני חודש קניתי מהם כזו כמות של מריחואנה. חומר טוב גם.”
“חלקם באמת כאלו, אבל זה גם כיסוי טוב לסוכנים שלנו. יש להם פריסה ארצית. כשאתה זקוק להכוונה, אין כמו הנחמנים.”
“ובאמת קוראים להם נחמנים?”
“זה כנראה לא טוב לביטחון שדה כשאני מספר לך את זה, אבל כן – לכל האמיתיים קוראים נחמנים… בשביל מה אתה צריך מריחואנה?”
“זה לא בשביל מה. זה בשביל מי.”

הם החנו את הפורשה ברחוב קטן ומלוכלך למדי, ועזראל טרח לוודא שכל הנעילות המיוחדות של רכבו במקומן. לפניהם חנתה מכונית לבנה, שעזראל הסיר את הנעילה שלה בקול צפצוף.
זה הרכב החלופי שלך? מאזדה לנטיס?”
“מה הבעיה? הרכב המועדף על בני ‘העם הנבחר’.”
“ציפיתי למשהו קצת יותר בולט ותואם את הסגנון שלך.”
“הייתי צריך ‘להשאיל’ משהו מהר, ותפסיק להתחכם – אתה בכלל נוסע באוטובוסים.”
“זאת הבחירה שלי, אבל אם נשפוט את המצב לפי היום, גם באוטובוסים אני לא נוסע בדיוק.”
הם עקפו מכונית משטרה ועברו באור אדום. השוטרים פשוט נופפו לעזראל בידיהם. הוא נופף להם חזרה.
“אין כמו עבירה מזדמנת כדי להרגיש קצת יותר טוב.” עזראל נאנח בהקלה, ווידא שהוא נוסע לפי הכיוונים שסיפקו להם הנחמנים.
“הנה המקום. מהר! עבור למושב האחורי.” פקד עזראל, ורפאל משך בכתפיו, ואחר ביצע כמה מהלכים מורכבים למדי, עד שהצליח להשתחל למושב האחורי.
“אתה רואה אותה? תראה איזה יופי – רק תקלוט איזו חזית בעלת-”
“היא מאחורי הזונה?”
אדם חד-אבחנה היה יכול לקלוט כיצד פניו של עזראל עטו גוון אדום עמוק לשבריר שניה, לפני שחזותו שבה להקרין ביטחון-מופרז.
הוא עצר לידה, ופתח את החלון באיטיות מופגנת.
“אתה עזרא?” היא שאלה, ובחנה את הרכב ואותו בחשדנות. קולה היה אדיש, קריר, וצורם.
“אני ולא אחר. את נראית כמו מישהי שזקוקה לטרמפ.”
“לא אמרת שיש לך פורשה?”
“זה הרכב השני שלי, מותק. הפורשה עוברת צחצוח היום.”
היא שקלה את הדברים במשך כמה רגעים, ואז פלטה ‘שיהיה’ אדיש ונכנסה לרכב. היא הריחה כמו מיטב הריחות שניתן לקנות בכסף, ורפאל עיווה את פניו. בזמן שהביטה סביבה הבחינה בו.
“היי! מה פתאום הבאת איתך-”
“הביטי לכאן.” אמר רפאל בקול רגוע, והרים את ידו הימנית באוויר אל מול פניה של הבחורה. היא מצמצה פעם אחת, ומבטה נעשה מזוגג.
“אין כאן אף אחד חוץ משניכם. כל מה שאני אומר – אלו רק מחשבות בראשך. כעת חזרי לעצמך.”
הוא הקיש באצבעו. הבחורה מצמצה שוב, ואז השיבה את מבטה קדימה.
“מה הבעיה?” שאל עזראל.
“חשבתי שראיתי מישהו במושב האחורי. הזוי, לא?”
“בהחלט.” ענה עזראל, וכשחיוך זדוני נסוך על פניו, לחץ על דוושת הדלק.

“כן, אני נמצאת עכשיו איתו.” אמרה המבריקה לחברתה, ידה אוחזת בהטלפון הסלולרי החדיש שלה (שכלל מצלמה, מקדחה חשמלית, קוצץ ירקות ומערבל בטון. הקליטה לא הייתה משהו, והמקשים דרשו אצבעות של ננס שהתכווץ בכביסה).
החברה שאלה דבר-מה, ואז היא נעצה בעזראל מבט בוחן קצר – על פניה מבע קריר מינוס.
“לא משהו, אבל לא נורא, יצאתי עם יותר מכוערים.”
“היי! אני ממש כאן לידך!”
“הוא סיפר לי שיש לו פורשה, אבל בא לאסופתי בלנטיס… כן, אני יודעת. בטח אומר את זה לכולן.”
“זה יהיה זמן טוב לכבות את הפלאפון.” אמר רפאל.
“טוב, אני חייבת ללכת… מה אכפת לך למה?! טוב ביי.”
“תודה.” אמר עזראל.
“על מה?” שאלה פאר היצירה האנושית.
“אז מה את עושה?” הוא הקפיץ נושא.
“אני מדגמנת.”
הוא בחן אותה במבטו, וחייך את החיוך שהפיל בעבר ממלכות.
“הלבשה תחתונה?”
“לא, אני דוגמנית ידיים.”
“ואלו בהחלט ידיים נאות ביותר.”
“זה היה בצחוק.”
“מזל שיש לה חוש הומור מפותח.” אמר רפאל, ועזראל צחק. הבחורה הניחה, בהתחשב בנסיבות, שהוא צחק מהבדיחה שלה, והתרווחה במושבה בשביעות-רצון. כמה רגעים של שתיקה חלפו, ואז עזראל כחכח בגרונו, ושאל אותה מה היא אוהבת במקצוע שלה.
“לא יודעת.”
“מה מלהיב אותך בדוגמנות?”
“לא יודעת. אני אוהבת שמסתכלים עליי.”
“ויש הרבה על מה להסתכל. מה עוד?”
“מה עוד?”
“מצויין.” העיר רפאל. “אני יכול אולי לקפוץ החוצה?”
“לאן אנחנו נוסעים?” שאלה הבחורה.
“אני אגלה לך, אבל לפני כן את צריכה לגלות לי מה השם האמיתי שלך.”
“גלה לי קודם.”
לו הייתם ממקדים את שמיעתכם, ושקט מוחלט היה שורר באותו הרגע, הייתם יכולים לשמוע גרגור נמוך עולה מגרונו של עזראל.
“בסדר – אנחנו נוסעים למסעדה קטנה שמצאה חן בעיניי.”
“איפה?”
“ברחובות.”
“למה לנסוע לרחובות כשיש מספיק מקומות כאן בתל-אביב?”
“בשביל הגיוון, מותק. אגב, אם את לא רוצה שאקרא לך מותק, את מוזמנת להגיד לי איך ההורים שלך קוראים לך.”
“בהנחה שהיא לא נפלטה מתוך בקע גאולוגי באדמה.” ציין רפאל.
“אתה ממש מרושע הערב.” עזראל סינן מזוית פיו, כשהוא מפנה את פניו לעבר החלון.
“אני לא רוצה לנסוע עד רחובות. אני צריכה לקום מחר מוקדם לצילומים.”
“זה יהיה לך כדאי. זה מקום מקסים, והאוכל פשוט נפלא. יש להם יינות-”
אמרתי שאני צריכה לקום מוקדם מחר. אני צריכה להראות טוב בעבודה, אתה יודע.”
“…בסדר, אני יכול להבין.” ענה עזראל, ועצר את המכונית בחריקת בלמים. הוא עלה על אי-תנועה, חצה שלושה נתיבים, וביצע מה שנראה כמעבר דרך קיר בטון מוצק, כדי לעבור מאיילון דרום לאיילון צפון. מספר שוטרים צפו בו בעניין, כשהם לועסים משהו שומני עטוף במשהו בצקי. השינוי במצב-רוחה של הבחורה ניכר מיד, ועזראל חייך שוב את חיוכו הזדוני.
“יותר מעניין עכשיו, נכון?”
“איך עשית את זה?” היא התנשפה. “חשבתי שאנחנו הולכים למות.”
“אז תכננת משהו קטן ולא מחייב כזה, אה? ארוחה על חשבוני, נסיעה על חשבוני, וכל הבידור שאני יכול לספק עבורך, נכון?”
“אמרי את האמת.” אמר רפאל בקול יציב.
“כן. ראיתי שאתה נואש וחשבתי שתעביר לי את הערב.”
“את מכירה את המילה ניצול?”
“כן.”
“זה הכי טוב שנקבל ממנה, עזרא. מה אתה רוצה לעשות עכשיו?”
החיוך הזדוני התפשט על פניו של עזראל, עד שנראה כממלא אותן.
הוא עצר את המכונית לצד הכביש.
“מה בא לך לעשות, ילדה?”
“אני לא יודעת. מה בא לך לעשות?”
הוא לכד את עיניה במבטו, וברק מוזהב חלף בעיניו הנחשיות. שפתיה נפסקו בהבעת תדהמה.
“אותך.” הוא אמר, וליטף את צווארה בקצהה של אצבע אחת. הרעד שאחז בכל גופה כתוצאה מכך גרם לנשימתה להיפלט בהפסקות.
“אתה מוזמן לצאת לשאוף אוויר עד שנסיים, רפי.”

רפאל מיהר לצאת מהרכב, ולאחר שבולמי הזעזועים של הלנטיס הועמדו במבחן, הוא גם טרח להפנות את גבו אליהם. הוא הביט באורות של המכוניות החולפות לידם, ונאנח עמוקות.
רוח זעירה בעלת כנפיים עשויות צל נחתה על כתפו.
“אתה שוב נמצא איתו.” ציינה הרוח.
“אכן.”
“מלאכים מתחילים לרכל. כשאנשים מרכלים, זאת בעיה, אבל אם מלאכים מרכלים – כדאי שתשקול את הדברים ברצינות.”
“אני מצטער, ריבק, אך מלאכים אמורים לדעת שרכילות איננה פעילות הולמת לעסוק בה, ומלבד זאת…”
“מלבד זאת מה? האם אתה מועיל למטרה כשאתה מסייע לו?”
“האם איננו אמורים לסייע לכל אלו אשר זקוקים לעזרתנו?”
רפאל לא ענה, ולאחר דקה או שתיים היצור המתקרא ריבק עופף מעל כתפו. לפני שנעלם בחשיכה ניתן היה לשמוע את המילים “היזהר פן תשגה בגאוותך, רפאל. האופל בולע את אלו אשר מנסים להושיעו”. הצלילים נותרו תלוים באוויר במשך כמה שניות, כעשן העולה מסיגריה, טרם התפוגגו. רפאל נאנח, ואז צעד חזרה לעבר המכונית.
בתוכה, עישן עזראל כבר את הסיגריה שאחרי, והבחורה שלידו הייתה מוטלת על המושב האחורי בפישוט איברים; רגליה עדיין רעדו, וחזה עלה וירד ומהירות.
“זה היה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים שלי. אתה… מדהים!” היא אמרה בקול של אדם מותש, כאשר רפאל טרק את דלת מושב הנוסע.
“היי, שמעת משהו?”
“רק אני, מותק. בודק שהדלתות תקינות. את יודעת… עדיין לא אמרת לי מה השם שלך.”
“מיטל.”
“טוב, מיטל. יש לי שאלה עבורך.”
“כל דבר.”
“את אוהבת מוניות?”
“מה?”
“כי כנראה שתצטרכי לתפוס אחת.”
ולאחר הדברים האלו, התרומם המושב האחורי ממקומו באופן שאף יצרן מכוניות עדיין לא חשב עליו בדיוק, ובתיאום מושלם עם הדלת שנפתחה מעצמה, שלח את מיטל העירומה אל שולי הדרך המלוכלכים.
“במקרה רגיל אולי הייתי לוקח אותך איתי, אבל מצב-הרוח שלי הלילה פשוט זוועתי, אז… בהצלחה!”
עזראל לחץ על דוושת הגז במלוא כוחו, והלנטיס זינקה לדרכה כמיטב יכולתה. בגדיה של מיטל הושלכו מחלון הנוסע לפני שהרכב התרחק ממנה באופן משמעותי, מותיר אותה המומה מאחוריו.

“היה לה יותר קל לתפוס מונית בלעדיהם.” ציין עזראל דקה לאחר מכן, והשליך את הסיגריה המשומשת שלו מהחלון.
“אני חושב שעשית די, אבל מה שאני באמת רוצה לדעת זה מה בשם האל-האחד קרה כאן כרגע, ומדוע מצב-הרוח שלך כה… ‘זוועתי’?”
עזראל נאנח.
“תבין… עברתי את הסיפור הזה כבר כל-כך הרבה פעמים. אני מתחיל לחוש שאני מזדקן, או משהו: עוד בחורה ללילה, עוד סטוץ, עוד ריגוש-חולף. אני אוהב את זה, או לפחות חשבתי שאני אוהב את זה.”
“מה אתה אומר?”
“אני שוקל את הדבר הלא-נוח הזה שמפחיד גברים בני-תמותה יותר מהמחשבה על כך שיתעוררו במיטה כלשהי לאחר ליל-גילופין, ויגלו את ד.ידית לצידם.”
רפאל הצטמרר, וסימן על גופו סהר, צלב, מגן-דוד, ודגם די מדוייק של בודהה קטן וחייכן.
“אני מדבר על… קשר מחייב.”
“כלומר החלטת לחפש מישהי שתוכל למצוא אצלה משהו קצת עמוק יותר מאשר המחשוף שלה.”
“בדיוק! ואני לא מבין כלום בדברים האלו. כלומר… הייתה לילית, אבל… אני לא אוהב לדבר על זה, וזה היה מזמן.”
“זה מסביר מדוע רצית שאלווה אותך. ובכן, בתור התחלה, אני חושב שבחרת בטיפוס הלא נכון לניסוי שלך.”
“אבל ככה אני תמיד בוחר אותן!”
“כן וזו הבעיה הראשונה. אתה לא יכול להקים בית עם יסודות ממחית אפונה.”
“וגם לא לאכול אותו.”
“אז מה בעצם אתה מצפה שאעשה?”
“אל תחשוב שהמילים האלו באות לי בקלות כזו, אבל… עזור לי, בבקשה.”
“אני נפעם.”
“אני רציני! אני יודע שאתה טוב בדברים האלו. ראיתי אותך משדך בין בני-אדם, לפעמים סתם כדי להעביר את הזמן. אתה מחליא אותי, אבל אתה טוב בזה.”
“… בסדר, אבל אתה תצטרך להקשיב לי כדי שזה יעבוד, וגם אז אני לא בטוח שאני אוכל למצוא מישהי שתתאים לך.”
“היי! אני לא כל-כך גרוע. יש את הבחור הרזה הזה, עם השיער הבלונדיני המוגזם, השפתיים הענקיות, וההתנהגות שלגמרי לא תואמת את הנטיות המיניות האמיתיות שלו, או שכן – אף אחד לא בטוח בכך – והוא נשוי!”
“גיל קונפיטורה? שכנעת אותי. בתור התחלה – בלי זנזונות.”
“אז מה הטעם?”
“כשמפסיקים לטעום רק את הציפוי של העוגה, מגלים שיש עוד שכבות תחתיו.”
“אבל בדרך כלל הציפוי הוא החלק הכי טעים.”
“וגם מתקלקל ראשון.”
“מתאים לי.”
“אמרת שתקשיב לי.”
“בסדר. מע-כשיו.”
“האל-האחד יעזור לי.”
“לא הוא לא. אתה מנסה לסייע לאויב שלו.”
“אתה והאל אינכם אויבים. גם אתה אחד מילדיו.”
“אל תתחיל עם זה עכשיו, בסדר? אני צריך עזרה במציאת בת-זוג סבירה, לא אמונה שהתגרשתי ממנה לפני עידנים.”
ועם הדברים האלו, יצאו השניים לבקר באחד הפאבים בתל-אביב…

המשך יבוא…

Categories: Stories
  1. No comments yet.
  1. No trackbacks yet.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: