Home > Stories > התערבות שמיימית ה’ – חלק שלישי

התערבות שמיימית ה’ – חלק שלישי

הם יצאו מהפאב בשעת הסגירה, כשונוס ורפאל תומכים שניהם בעזראל.
“היי, אתם. אתם יודעים, אתם…” הוא אמר, והתנודד. “אתם חברים אמיתיים, אתם.”

“אנחנו.” הסכים רפאל, והידק את אחיזתו כשעזראל איבד את שיווי-משקלו.

“אני אומר לך דבר טוב אחד שאפשר לומר עליכם המלאכים, אתם…”

“כן…?”

“אפשר לסמוך עליכם! אתה מבין? העמיתים שלי, כן? הם הרבה יותר מפוכחים ממך, זה בטוח. שום שטות על כך שבני-אדם טובים מיסודם וראויים לאמון כלשהו, אבל אני סוטה מהנושא.”

הוא מעד, וכמעט גרר את שניהם איתו לכביש, בדיוק כשמכונית קטנה ובה ארבעה צעירים גדולים חלפה במרחק קרוב להדאיג למדרכה. אחד מהם קרא קריאת-גנאי לעברם, וזקר בגאווה אצבע בודדת בשעה שהרכב התרחק. עזראל כחכח בגרונו, והקיש באצבעותיו. רגע לאחר מכן נשמע קול חריקת בלמים, והרחוב הוצף לרגע באור כשהרכב התנגש במשאית חולפת, והתפוצץ.

צמיג בוער נחת לידם.

“אתה רואה? זה בשבילך – על זה שהם דיברו כך לחבר שלי.”
“לא היית צריך.” ענה רפאל, וחייך חיוך מאומץ כשהשתדל להוביל את עזראל במעלה הרחוב.
“למה משאית?” שאלה ונוס.
“זו תמיד משאית שפוגעת ברכב ובו צעירים. את לא עוקבת אחרי העיתונים?”
“מיידעים אותי בנושאים החשובים באמת…”
“בכל מקרה, מה שרציתי לומר קודם לכן זה… זה… כן! מהם אני צריך להיזהר כל הזמן, שלא יבגדו בי או ידאגו שאחוסל, אבל איתך, מלאך, איתך אני יכול להסתובב בלי לדאוג כל הזמן.”
“הו, אני לא יודע בקשר לזה. אני עשוי לנסות להעביר אותך לצד שלי או משהו בסגנון.”
“נעע.” ענו עזראל וונוס יחד, ואז צחקו – עזראל בקול רם מדי.

“אני רק תוהה לגביך, אלה – את לא אמורה להתקיים.”

“אני מתקיימת מאותה הסיבה שאתם שניכם מתקיימים.”

שניהם שקלו את הצהרתה לרגע. מעבר לכביש צעק אדם לבוש בדובון בצבע זית על אדם אחר, שכנראה ניסה לישון על העיתון שלו. עד מהרה החלו שניהם להתקוטט.

“כל עוד אנשים מאמינים במה שאני מייצגת, יש לי מספיק אנרגיה להסתובב חופשיה בעולם.”

“אנשים עוד מאמינים באהבה? העולם באמת מטורף…”

“אנשים מאמינים בשדים ומלאכים. מדוע לא באהבה?” אמר רפאל. “הנה, המכונית שלו ממש שם מעבר לפינה.” הוסיף רגע לאחר מכן.

“אבל אנחנו מתקיימים גם ללא-קשר לאמונות של בני-האדם… לא?”

“אתה יכול לנסות זאת. אם תצליחו לגרום להשמדת האנושות תגלו בדיוק עד כמה הייתם זקוקים לה מלכתחילה.”

“וואו, עמוק. יחסים סימביוטים… ממש כאילו בני-האדם, ביכולת שלהם להאמין, מספקים לנו את האנרגיה הדרושה לקיומנו, כמו סוללות מהלכות… הממ, נשמע מוכר מאיפשהו…”

הם הניחו אותו על דלת הפורשה שלו, והוא פשפש בכיסיו בתנועות מסורבלות, תר אחר צרור המפתחות הגדול באופן לא-סביר שלו.

“האם זה רעיון טוב שתנהג במצבך?” שאלה ונוס.

“אני מעריך את דאגתך, אבל במקרים כאלו איזבל יכולה לנהוג בעצמה.”

“איזבל?” ונוס הביטה לתוך המכונית, ומשהייתה בטוחה שהיא אכן ריקה הביטה לעבר רפאל בשאלה.

“הייתי צריך לנחש שהמכונית שלך היא שד.”

“שדה.” תיקן עזראל, והרים מעלה את מפתח-האזעקה בניצחון. צפצוף כפול נשמע, ואחר נפתחו הדלתות.

“אני אסתדר בעצמי, תודה. המלון שלי נמצא לא רחוק מכאן.” אמרה ונוס לפני שמי מהם הספיק להציע לה הסעה.

“האם אינך חוששת להסתובב ברחובות האלו, בשעה כזו, לבדך?” שאל רפאל.

“האם נראה לך שאני צריכה לחשוש?”

“נקודה טובה.”

ובשלב זה נפרדו דרכיהם.

שלושה ימים לאחר מכן נפגשו עזראל ורפאל ב’מושיקו סביח פול וחומוס’, בקרבת התחנה-המרכזית החדשה בתל-אביב, ולאחר שקיבלו את מנותיהם סבו לאחד השולחנות שבמקום ושוחחו.
“אתה לא מאמין מה עבר עליי בימים האלו. ונוס הזו – היא אמרה שאני צריך לחפש את הבחורה הזו שהיא שלחה לי, נכון? אז חיפשתי כמו מטורף. הסתובבתי בכל מיני אתרים באינטרנט. יש לך מושג מה הולך שם?”
רפאל נראה נבוך מעט, ולבסוף הנהן באי-רצון.
“הייתי סקרן.”
“כולנו סקרנים. בכל מקרה… חיפשתי אותה, ונחש מה גיליתי.”
“שהדרישה לפורשות שאחז בהן דיבוק פחתה?”
“משעשע, אבל אל תעלה על הבמה בקאמל קומדי קלאב עדיין. לא! מה שגיליתי היה שכשמשנים את סדרי העדיפויות, הרבה יותר קשה למצוא מישהי.”
“ולמרות ההצהרה הנועזת, אני תוהה בדיוק עד כמה שינית את סדר העדיפויות שלך.”
“מספיק. למדתי ממך, והעליתי בזכרוני מישהי שבאמת ריגשה אותי פעם, לפני זמן-רב. כך היה לי לפחות מושג לגבי התחושה שאני צריך לשאוף אליה. אחרי כמה נסיונות, התחלתי להבין מדוע נותרת לבדך.”
רפאל נאנח.
“זה לא כל-כך נוראי, למרות שאנחנו המלאכים לעולם איננו לבד באמת.”
“ובכן אנחנו דווקא כן. זה פשוט טוב יותר להישרדות שלי – לשמור מרחק מהעמיתים המכובדים שלי.”
“למיטב ידיעתי עדיף לבלות לבד מאשר לקשור את האנרגיה שלך באנרגיה לא-מתאימה – ולפני שתאמר משהו לגבי שנינו, אני מתכוון לסוג אחר של קשר.”
“סך-הכל התכוונתי לומר ‘הוו, אתה באמת אוהב אותי’, אבל לענייננו – הרשת היא הרי המקום המושלם להתחזות בו, ומי טוב יותר בהתחזות ממני?”
“אנשי-מכירות? פרסומאים? עורכי-דין? סלבריטאים? פוליטיקאים?”
“הביקורת החברתית במקומה, אבל לא – אני הטוב מכולם, ובמקרה הזה החלטתי ליצור דמויות של ארבעה גברים שונים, ולראות אילו דגיגות נאות הם יעלו בחכתם: הראשון משופע בחומר; השני בורך ב… נאמר, פיזיות בריאה – באגפים התחתונים; השלישי הוא שד, במובן המטאפורי – אחד שרודף אחרי ריגושי אדרנלין כמו צניחה-חופשית ממטוס-בוער לתוך שדה-מוקשים; האחרון, ובכן, הוא איש-רוח שופע-חוכמה, טוב-לב, ו… לא-ארצי.”
עזראל הסיט לרגע את מבטו לצד.
“כמוך.”
“הדבר בהחלט נוגע לליבי, ואני מוכרח לומר שתוצאות הניסוי שלך, גם אם הן צפויות ברמה מסויימת, מסקרנות אותי. אבל מה לגביך? חשבתי שרצית למצוא מישהי עבור עצמך, לא עבור חבורה של דמויות בדיוניות.”
“אתה מכיר אותי – כשאני נוטל על עצמי משימה, אני מבצע אותה באופן המקיף ביותר.”
רפאל שתה את המשקה המוגז שלו, וסקר במבטו את הרחוב שמחוץ ל’מושיקו סביח פול וחומוס’. הוא הניע את אצבעו בתנועה כמעט בלתי-מורגשת, וזאטוט שרץ לכיוון הכביש השתטח על המדרכה. שניות ספורות לאחר מכן, חלפה בקרבתו מכונית ספורט, במהירות שעלתה על המותר רק בחמישים-שישים קמ”ש. אמו של הילד – אישה צעירה לבושה בחולצת-בטן, חצאית-מיני, ונעלי-עקב גבוהות – חלפה ליד הילד כשהיא מפטפטת בקולניות עם חברתה הלבושה באופן דומה, מתעלמת ממנו.
“אתה מקשיב לי?” שאל עזראל.
“כמובן” ענה רפאל, והשיב את תשומת-ליבו לחברו.
“כדי לאזן את המשוואה דאגתי לכך שכולם יהיו נאים ביותר, מכיוון שאני יודע שנשות ישראל נאנחות לרווחה כשהן לא צריכות להודות עד כמה המראה החיצוני חשוב להן, ויכולות להמשיך להעמיד פנים שמה שהן באמת מתעניינות בו הוא האופי.”
“לא זכור לי שאתה התעניינת באופי עד לאחרונה.”
“אני לפחות הייתי כנה בנוגע לכך.”
רפאל הרים גבה.
“אוקיי, שיקרתי, אבל אני שד. אני אמור לשקר. על כל-פנים, מסתבר שהתאווה זוכה במקום הראשון, וחברתנו ונוס בוודאי הייתה מצרה על כך, אך הבחור הדמיוני בעל האיבר הבדיוני זכה לתשומת-הלב הרבה ביותר. מסתבר שבעוד הודאה ברדיפת-בצע איננה פופלרית, הודאה בתאוות מיניות בלתי-מרוסנות דווקא נחשבת לדבר חיובי.”
“אני אותיר לך להבין לבד מדוע.”
“זה לכשעצמו בסדר גמור, אך אתה יודע היטב כמוני שכלפי חוץ הן מעמידות-פנים שהן מריה הקדושה, אישה שאך ניסתה לכסות על חוסר-נאמנותה לבעלה. בכל-מקרה, הגעתי למסקנה שבעצם כולם משחקים את אותו המשחק: אגו וכבוד-עצמי – את מי אצליח לצוד או להעלות בחכתי, ואז משעשיתי זאת מה אוכל לקחת ממנו – וכמה מעט אוכל לתת בתמורה. כסף, חומר וריגושים ניתנים בתמורה למין. כשסחר-החליפין הזה נראה נוח מספיק, אנשים אף מתחתנים כדי להמשיך אותו בחוזה ארוך-טווח.”
“זה הכל טוב ויפה, אבל עזראל – אתה נמצא כאן הרבה מאוד זמן. אתה יודע שזה לא דבר חדש. בני-אדם שיחקו את המשחק הזה במשך אלפי שנים.”
“מאז שהפסיקו להיות ישירים ולחבוט לנשים בראש עם נבוט. אלו היו הזמנים, ואני הייתי שם תמיד כדי לחלק לגברים נבוטים יוקרתיים ואיכותיים יותר.”
“כן, ‘הזמנים הטובים’. נישואים לצורכי נוחות אולי היו קיימים תמיד, אבל הם נועדו גם כדי לשמש מסגרת יציבה, שבתוכה ניתן להביא ילדים לעולם.”
“אף גבר איננו מחפש במודע מישהי שתלד לו צאצאים, למרות שהטבע דואג שהדרישה הזו תשפיע על החלטותיהם של אנשים באופן תת-הכרתי. אולי בגלל זאת היית מצפה ששדון האדרנלין שלי לא יהיה בחירה כה פופולרית: אב בר-מינן איננו אב מושלם.”
“ועם זאת, הוא מקור לריגושים, ובתור שכזה הוא בוודאי זכה להצלחה רבה.”
“אכן. בעצם, כולם הצליחו – חוץ מהאחד שהציע חוכמה, כנות, ועומק.”
“מדוע אינני מופתע… אני יכול להיות די מרגש, אתה יודע.”
“נניח, אבל הגעתי למסקנה שבמקרה הזה עדיפה האיכות על הכמות.”
“שכחת ליצור את דמות הפדופיל הסוטה שמתמרן ילדות קטנות במטרה להכניס אותן למיטה.”
“אמרתי שלא ייצגתי שם את עצמי. בכל מקרה, אולי תתעניין לדעת שאיש-החוכמה שלנו דווקא זכה להצלחה אחת. לכן יש לך פגישה היום בערב.”
רפאל היה עסוק בלהנהן מוכנית, אך כשהבין את מהות הדברים ששמע, הוא ניתר במקומו.
אתה עשית מה?!
“שב, אתה מפחיד את דמויי-האנוש שאוכלים כאן סביבנו. אל תיקח את זה כל-כך קשה. אתה עזרת לי, ואני חשבתי להחזיר טובה תחת טובה.”
רפאל שקל את דבריו. הוא לא רצה לומר דבר מה שיגרום לעזראל להיפגע, ובכך יבטל את ההשפעה המוגבלת שהייתה לו עליו, ומצד שני – הוא לא סמך על השד עד כדי-כך.
“אני מקווה שזה לא עוד חלק בניסוי שלך.”
“חלילה. הלילה ההוא עם ונוס לימד אותי משהו. אגב, היא לא באזור, נכון?”
“השארתי לה את אחד ממספרי הטלפון שלך, אבל לא הייתי מפתח ציפיות אם הייתי במקומך. היא אלה עסוקה ביותר.”
“מה העניין עם כל הנסיעות האלו שלה?”
“היא נחוצה בארצות שבהן יש כמות רבה יותר של אהבה, רומנטיקה, ודברים דביקים שכאלו אשר אינך מחבב במיוחד.”
“כן. במקרה הזה הציניות, הפרקטיות החומרית, השטחיות ו/או תאוות המין של הישראלים מתאימה לי. אני תמיד אעדיף בחורה ריאלית שכזו על אחת שתתאהב בי בגלל רומנטיקה ורגשות.”
“תמיד?”
“ובכן, עד לאחרונה בכל אופן.”

הם סיימו את המנות שלהם, ולאחר שניגבו את ידיהם היטב במפיות הדקות, פנו לכיוון תחנת-האוטובוסים הקרובה.
“החלטתי לתת לאמצעי התחבורה הזה, הפשע-כנגד-האנושות הזה, הזדמנות נוספת.”
“זה עדיין עדיף על עגלות… רוב הזמן, ואני עוד אתחיל לחשוב שאתה נהנה מחברתי.”
“בעגלות לא הצטופפנו כמו תרנגולות בחווה-תעשייתית, ואל תבזבז את זמנך במחשבה המיותרת הזו עוד רגע אחד נוסף. פשוט הבטחתי למישהי שעובדת בצד השני של העיר שאבקר אותה.”
“בתור העשיר כקורח, בעל האיבר ארוך-הטווח, או הקופץ אל-מותו?”
“לא. בתור המלאך-המפוכח השובב והחשקן שהנני. זו מישהי שאני מכיר כבר זמן מה – לא מהאינטרנט! רק אנשים דפוקים יוצאים עם בחורות מהאינטרנט.”
רפאל צחק. הפעם כלי-התחבורה שלהם הגיע כמעט מיד אל התחנה. הם התמקמו במקום נוח במרכז האוטובוס, לאחר שעזראל וידא שאין מחבלים מתאבדים בתוכו. רפאל הרגיע אותו, ואמר שהוא קולט נפש אומללה שכזו ממרחקים, ושבתור מלאך-חבלה שתומך בטרור ההתנהגות שלו פשוט אירונית.
“אני מעדיף להישאר אירוני וחי, מאשר ישר ומת.” עזראל סיכם את העניין, ושניהם שתקו במהלך הנסיעה. זאת אומרת, עד שהתיישבו לפניהם זוג של בני-נוער, ובמושבים שלימינם זוג נוסף. כבר מההתחלה שוחחו הארבעה בצעקות רמות. רפאל טפח על שכמו של חברו, כשראה את ידיו נקמצות לאגרופים ומתחילות לרעוד.
“לא נותרה לנו עוד דרך ארוכה, וזה לא כזה נורא.”
“חייב… להרוג…” סינן עזראל, אך נשם נשימה עמוקה, ונרגע.
ואז החלו הנשיקות: קול שאיבה ייחודי, רם כקולו של רב-קומות הקורס לתוך-עצמו, כשל אדם הנאבק בכל כוחו בסתימה בשירותים, שלה גרם אורח מזדמן שמעיו בגדו בו.
עזראל חישב ממוצע וגילה שהם התנשקו כל 2.47 שניות, או כל 3.6 מילים שאמר הבחור, בשעה שהבחורה הייתה אחוזה תחת זרועו הימנית בלפיתת-בעלות. לא שהיה לו הרבה להגיד, אבל הוא בהחלט חיפה על-כך בתיאבון בריא לשפתיים וצוואר.
“איפה הכפתור של ה’השתק’?” סינן עזראל, ואחז את קצות מושבו עד שאצבעותיו הלבינו.
“עוד מעט, עזי. עוד מעט.”
ואז הם נתקעו בפקק.
“יו, איזו מסיבה פצצות … (קול מציצה) … הייתה אתמול. ראית איך … (קול יניקה) … כפיר וספיר קרעו את הרחבה? (קול שאיבה) יו איזו כוסית היא. יש לה תחת… (קול חבטה, שמשמיעה גולגולת כשהיא פוגעת בעצם קשה – במקרה זה מושב של אוטובוס)”
החברה/תומך-לזרוע קצת התרגזה לשמוע על האחוריים שמראם עלה על שלה, ודחפה את חברה/מסמן-הטריטוריה שלה קדימה. רגע לאחר מכן הם החלו לריב בקולניות, ועזראל התרווח במושבו.
“אני לא מניח שהיה לך חלק בדבר.” אמר רפאל, ועיווה את פרצופו בשל הצרחות הרמות.
“מה פתאום?! זאת לא אשמתי שהבחור אינו מסוגל לשלוט במוצא-פיו.” אמר עזראל, וחייך לעצמו בסיפוק שהיה כהודאה באשמה. לצערו, עד שיצאו מהפקק התוך-עירוני, כבר סוכם נושא הישבן. ציונים מפורטים לעגלגלות, רטט, ומוצקות ניתנו, והמשבר חלף. כשקול המציצות חזר להדהד בחלל-הרכב כפי שסלע מתרסק מהדהד בחלל מערה, עזראל החל לחבוט את ראשו קלות בחלון.
רפאל נאנח לעצמו, ופנה אל הזוג:
“סלחו לי, אבל האם אתם יכולים בבקשה שלא להתנשק בקול כה-רם?”
“מה זה עניינך, סבא’לה?”
“הוא בטח מקנא” הוסיפה הנערה, שמצאה אישור מחודש לערכה כבן-אדם בתור בעלת ישבן-מכובד.
“יא’ללה יא’ללה, עכשיו ‘סתובב לפני שאני אביא לך אחת לפנים.” סיים החבר, חזהו מנופח מגאווה, ונוצות הטווס הדמיוניות שלו מתנופפות בפני הנקבה הצמודה אליו. בעוד מספר חודשים הוא יתגייס ליחידה קרבית בצבא, שם יעשה ימים כלילות עם חבורת גברים, ומשיחזור לאחר מספר שבועות לביתו, יגלה שחברתו הנאמנה דווקא מעדיפה לבלות במיטתו של הג’ובניק השנוא עליו כל-כך.
רפאל פתח את פיו כדי לענות, אך עזראל הניח יד על כתפו.
“אנו מתנצלים. אנא, שוב לפעילותך המהנה.”
עיניו של רפאל נפערו בפליאה.
“טוב, רק תרסן את החבר האשכנזי הזה שלך.” אמר הגיבור, וחברתו אצילת-הנפש צחקקה בלבביות כשהזכר הדומיננטי שלה שב לשאוב את עורה לתוך פיו בקולות רמים.
“לפני שאתה אומר משהו, המתן.” אמר עזראל, ונראה כאילו הוא מתרכז מאוד בנוף שמחוץ לחלון האוטובוס. לא עברה יותר מדקה לפני שהנערה צרחה בבהלה, ונרתעה מחברה. בדיקה מדוקדקת יותר של המאורע חשפה גוש גדול, מוגלתי ומדמם, ישירות על שפתו העליונה של הבחור.
אוי לא!” קרא עזראל, “זה נראה כמו מקרה חמור במיוחד של הרפס השפתיים! ושמעתי שזה מדבק.”
אינסטינקטיבית, הבחורה שלחה יד אל שפתיה, ונוכחה לגלות באימה שגוש מפלצתי זהה גדל לו במהירות על שפתה התחתונה. היא צרחה במלוא גרונה, ולחצה בפראות על לחצן ה’עצור’ של האוטובוס. התזמון היה מושלם, מכיוון שהרכב ניצב ממש בקרבת תחנה, ועצר מיד. היא רצה אל הרחוב, וחברה אחריה – מנסה להרגיע אותה בקריאות ‘מאמי’ ו’נשמה’. הזוג השני שקל לרגע את האפשרויות שלו, ובחר לרוץ עם העדר.
“ערמומי.” ציין רפאל.
“אני מצטער רק שלא עשיתי זאת קודם… אבל הצורה שבה הוא דיבר אליך. אני אכה את שניהם בדבר עוד הלילה.”
“אין צורך. הם למדו את הלקח שלהם.”
“לא. הם לא, אבל זה בסדר, יש לבוס שלי פגישה איתו בדיוק בעוד שנתיים, כשהנגמ”ש שיסיע אותו יעלה על מטען צד, ואיתה כשהנהג השיכור שיסיע אותה יכיר מקרוב משאית בחמש בבוקר.”
“שוב משאית?”
“זו אגודה מסויימת שעובדת עבורנו. הם כולם נהגי-משאיות, ולא ברור לי בדיוק למה. עכשיו אתה מבין מדוע אני שונא לנסוע בכלים האלו? מלבד ההמתנות הארוכות והעצירות התכופות, הם נוטים להכיל בתוכם כמות גדולה מהרצוי של טיפוסים נאלחים, בעייתים, או פשוט מטורפים.”
“זאת דרך אחת להסתכל על זה. אותי האוטובוסים תמיד הדהימו במובן הזה: ראה את כל האנשים האלו סביבנו. יש כאן אולי בין עשרים וחמישה לשלושים אנשים, כמעט כולם זרים זה לזה, ואת כל הזרים האלו מסיעה הקופסה הזו ליעדים משותפים. אנשים שנוסעים יחדיו, אך אינם מפתחים אף לא צל של קשר עם חבריהם לנסיעה. כולם מקבלים כמובן מאליו את ההתנייה החברתית, ונותרים שותקים במושביהם.”
“כשאתה שומע אחד או שניים מהם צועקים בקול רם אל תוך הסלולרי שלהם.” עזראל עיווה את פניו, מכיוון שהתייחס לאדם שישב במרחק כמה מושבים לפניהם, והחל לצעוק על אישתו בטלפון. “אתה מבין בדיוק מדוע הם מעדיפים שלא להתחבר אל הזרים האלו.”
“ועם זאת, הפוטנציאל שבחוויה, לעומת המציאות, פשוט מעציב אותי. חבורה גדולה של זרים שנוסעים יחדיו.”
“אני חושב שהבדידות החלה להשפיע עליך, ידידי. בני-אדם שונאים זה את זה. הם היו רוצחים או אונסים אחד את השני אם רק היית נותן להם את ההזדמנות.”
רפאל גיחך.
“גם אם אסכים איתך שיצר האדם רע מנעוריו, במרבית המקרים, צריך אומץ בשביל לרצוח או לאנוס. לא כולם זאבים. חלקם משולים לכבשים, או פרות-”
“בהתאם לכמות השומנים-”
“לא לכך התכוונתי, ועם זאת, אנחנו אוהבים יותר את הכבשים הללו, מכיוון שלפחות אינן מביאות רוע לעולם.”
“אתה טועה. הכבשים הרבות מאפשרות לזאבים המעטים לשלוט בהן, לאכול מהן כשהם רוצים, ובאופן כללי לנהל את העולם באין מפריע. בכך שהן אינן מתנגדות לרוע ואינן נוקטות עמדה, הן מאפשרות אותו ובעצם מהוות חלק ממנו.”
רפאל נאנח לעצמו.
“למרות שהדברים שאמרת קשים, אני מבין את כוונתך.”
“אנחנו אולי עובדים בשביל אדונים אחרים, אך בינך וביני יש יותר מן המשותף, מאשר בינינו ובינם, אך נצטרך לדחות את הדיון שלנו בינתיים, מכיוון שאני צריך לרדת בתחנה הבאה.”
רפאל הביט החוצה. הם קרבו למתחם הבורסה ברמת-גן.
“אני צריך לתהות לגבי הידידה הזו שלך?”
“יזיזה, קודם כל, והיא עובדת כאן ביום – לא בלילה. לאן אתה נוסע, בכלל?”
“ענייני עבודה.”
“אל תוסיף מילה. ובכן, מתוקף תפקידי עליי לאחל לך שתיכשל.”
ועם הדברים האלו, עזראל כמעט וזינק אל מחוץ לאוטובוס ברגע שנפתחו הדלתות האחוריות. כשרגליו נגעו במדרכה, הוא קרא בשמחה, ונשא ברכת תודה ללוציפר.

באותו הערב לבש עזראל את צורתו של חתול שחור בעל עיניים צהובות חודרות, וטייל לו בתל-אביב עד שהגיע לפארק שברחוב קינג ג’ורג’; שם טיפס על עץ אסטרטגי, וצפה ברפאל יושב על ספסל לצידה של בחורה, איתה שוחח.
היא הייתה צעירה – בשנות העשרים המוקדמות שלה. בהופעתה לא היה דבר שציין אותה לטובה במיוחד, אך גם לא לרעה: היא לבשה חולצת-כפתורים בצבע קרם, וחצאית שחורה; את פניה ניתן היה להגדיר באופן הטוב ביותר כחביבות, ושרברבים התהדרו בחזה מפואר משלה; עיניה היו חומות, ובאותו הרגע הקרינו בעיקר חביבות. היא דיברה בקול נמוך, ולולא היה רפאל כה טוב בהאזנה היה כנראה צריך להתאמץ כדי לשמוע את דבריה. הדבר שמצא חן בעיני עזראל יותר מכל היה התיק הקטן שנשאה, עליו הוטבע לוגו של פני-חתול.
“מיאו.” אמר עזראל, לאחר שזינק מהעץ עליו ישב, וקרב אל השניים. רפאל נראה מופתע לראותו, אך הבחורה, באופן טבעי, לא חשדה בדבר, ואפילו שמחה להפנות לרגע את תשומת ליבה מהזר, שמראהו המרצד נסך בה תחושות נעימות, אך גם היה מבלבל.
“שלום לך, מר חתול.” היא אמרה, וליטפה את עזראל מאחורי אוזניו. הוא זינק אל הספסל, והתמקם לו בין שניהם, נהנה מליטופים נוספים.
“אני רק מקווה שהוא לא ירשה לעצמו לשבת בחיקך.” אמר רפאל בטון רב-משמעות.
“הוא רק חתול. אני חושבת שאסלח לו.” היא אמרה, וחייכה.
“בכל זאת, רק נפגשתם.”
היא צחקה, והרימה את עזראל החתול בשתי ידיה. הוא חייך חיוך חתולי ביותר, והביט אל רפאל.
“יפה בעיניי שאת אוהבת חיות.”
“מאוד. חיות לא גורמות נזקים לסביבה שלהן כמו בני-אדם.”
“לא. לא כמו בני-אדם.” אישר רפאל.
“הוא נראה כאילו הוא מבין על מה אנחנו מדברים.”
“אני בטוח שהוא מבין. לצערו, אבל, הוא לא ממש יכול להשתתף בשיחה – לא בתור חתול, בכל אופן.”
היא צחקה שוב, והניחה את עזראל שוב על הספסל. הוא קרץ לרפאל, וזינק לעבר השיחים.
“זה היה משונה.” ציינה הבחורה, ששמה היה אנה. קולה היה ברור יותר כעת, וישיבתה נינוחה יותר.
“בדיוק סיפרת לי על המשפחה שלך, לפני שהחבר השחור שלנו קפץ לבקר.”
“נכון. אז לאחר שאבי נעלם לו, אמא הייתה צריכה לטפל בי ובאחותי, ו… נאמר שהיא לא ממש רצתה את התפקיד. אחרי שהיא חלתה במחלה היא נעשתה עוד יותר חסרת-סבלנות לגבינו.”
“ומה המצב כיום?”
“… היא הייתה שמחה אם הייתי כבר ‘עפה מהבית’, ובאותו הזמן היא צועקת עליי שאני נוטשת את אימי הזקנה והחולה. לפני שבאתי לכאן, למשל, רבנו.”
“קשה לי לדמיין אותך רבה עם מישהו.”
“כן, אני לא ממש מתווכחת איתה יותר, אבל כשאני שותקת אני חשה רע יותר בפנים, אז אמרתי לה בשלווה שזה המצב, ושאני הולכת. היא כבר רגילה לראות אותי בוכה לאחר מפגשים עם גברים, אבל זו לא סיבה שלא להיות אופטימית, נכון?”
רפאל שתק לכמה רגעים.
“מצער אותי לשמוע שמישהי טובה כמוך הייתה צריכה לעבור קשיים שכאלו.”
היא חייכה, ואמרה “טוב, הקשיים שלנו עושים אותנו מי שאנחנו”. היא ניסתה לצחקק, אך הקול שבקע מגרונה לא הסתיר את העצבות הטבועה בה.
ואז החריד את שניהם קול רם ובוטח, חלקלק כג’ל לשיער.
“אם זה לא חברי הטוב משכבר הימים, רפי. מה אתה עושה כאן, נבל זקן שכמותך?”
הדובר היה, כמובן, לא אחר מאשר עזראל, ששב והצטרף אל השניים – הפעם בדמות אדם.
“אנה, הכירי את חברי עזרא. עזרא, זוהי אנה.”
“יצור מקסים.” אישר עזראל, נטל את ידה בידו בטרם הספיקה להחליט אם למחות, ונשק לה. “שמעו, בדיוק הייתי בדרכי למסעדה נחמדה, שנמצאת בקרבת מקום. אני מזמין את שניכם להצטרף אליי – על חשבוני.”
רפאל רצה לומר ‘לא תודה, אנחנו נוותר’, אך התחושה בקרבו דחפה אותו דווקא לומר “נשמח להצטרף אליך” לפני שהספיק לחשוב על כך. אנה נראתה מופתעת מעט, אך קיבלה את הדבר, ותפסה את מקומה בין שניהם.

כך הלכו להם השלושה ברחובות תל-אביב, ועד מהרה החלו להחליף שנינויות בקצב שעלה אף על יכולתו של כותב שורות אלו לתעד – מגחכים על מנהגיהם השונים של אנשים, על מקומם בעולם, ועל העיצוב הנוראי של חלק מהמקומות שעל פניהם חלפו. לבסוף ישבו שלושתם באותו המקום שבו ישבו שני המלאכים עם ונוס כמה ימים לפני כן, אכלו המבורגרים וצ’יפס (עזראל, במיוחד, שמח לגלות שאנה איננה צמחונית), ושתו שוב מהיין המשובח שהופיע בתפריט רק בזמנים שבהם עזראל בחן אותו.
“אתם יודעים, אני אפילו לא בטוחה בני כמה שניכם. בכרטיס שלך היה מצויין שאתה בן עשרים ושבע.” אמרה אנה, שלחייה כבר היו סמוקות למדי.
“באמת? מעניין מאוד.” ענה רפאל, ושיגר מבט מצמית לעבר חברו. “בני כמה אנחנו נראים לך?”
“נראים? זו מילה בעייתית כשזה נוגע אליכם. אולי זה ישמע מוזר, אבל אני לא כל-כך מצליחה לאבחן אתכם לפי המראה. לפי מההתנהגות שלכם הייתי אומרת שאתם מאוד … מאוד מבוגרים. לא זקנים-”
“חלילה.” אמר עזראל, וחייך את חיוכו השטני.
“אלא פשוט מאוד מבוגרים. אולי אני מדברת שטויות.” היא הניחה את ראשה על משענת המושב, ופלטה אנחה קלה. “אני מרגישה קצת לא שייכת.”
הם הביטו זה בזה לרגע בחשש.
“אבל למרות זאת, אתכם אני מרגישה יותר בנוח משחשתי עם אנשים במשך … בעצם, אי-פעם. אני בדרך-כלל אפילו לא שותה בפגישות ראשונות.”
“גם אנחנו לא. כלומר, הוא לא.” ענה עזראל.
“אלא אם זה יין מבציר ארבעים ואחת, ואתה משלם עליו.”
“אני משלם עליו מכיסי, אך אתה משלם עליו בשטויות שפולט פיך.”
“אני חושבת ששניכם פלטתם אותה כמות של שטויות עוד לפני ששתיתם.”
“עם בחורה כמוך, חייבים לפלוט שטויות.” אמר עזראל.
הם הביטו זה בזה בשתיקה למשך רגע ארוך, ואז רפאל כחכח בגרונו, וטען כי הוא חייב לקפוץ לשירותים.
כשהעמיד פנים שהוא מרוקן את השלפוחית שלו, הוא חש עקצוץ מוכר בקרבת לאוזנו.
“באת להשגיח עליי, ריבק?”
“אתה משאיר אותה לבד עם השד?”
“אני חושב שהוא מצא חן בעיניה.”
“גם אתה מצאת חן בעיניה.”
“אני מתכוון… יותר ממני. אני נותן להם את ההזדמנות לדבר בפרטיות.”
“אתה מטורף, רפאל! חיית בגפך במשך אלפי שנים, ועכשיו אתה מתכוון לוותר על הבחורה הזו… בשביל שד?”
“היא מאוד נחמדה, אבל… ” הוא נאנח בכבדות. “היא לא מריה.”
“אף אחת לא מריה, רפאל. אם אתה לא חוזר לשם בזה הרגע, ומטרפד את מאמציו של השד הזה להשחית נפש אחת תמימה – כי זה בדיוק מה שהוא עושה כרגע, וזו כנראה הייתה התוכנית שלו מלכתחילה – למצוא בחורה אחת בארץ הזו שיכולה לזהות נפש איכותית ורוצה להיות איתה, ואז להרוס אותה. אם אתה לא תעצור אותו, אני הולך-”
רפאל לכד את פיה של הרוח בין שתי אצבעותיו – תנועה סמלית, שהרי לא ניתן היה לגעת בריבק באופן פיזי, וסימן לו לשתוק.
“אל תדאג.”

כשרפאל חזר אל השולחן, היו אנה ועזראל שקועים במבצע חיסול של קינוח שוקולד גדול. כפית שלישית המתינה לה בדממה ליד מושבו.
“נו, למה אתה מחכה?” שאלה אנה. “כל הקודם זוכה.”
המלאך חייך, והצטרף אליהם.
“בדיוק שאלתי את אנה כאן מה גרם לה לענות למודעה שלך.”
“המודעה שלי. כן, אבל אני חושב שאני כבר יודע את התשובה.”
שניהם עצרו, כפיות עמוסות שוקולד מרחפות כסנטימטר משפתותיהם.
“חיפשת את האהבה שהייתה חסרה לך אצל גברים, אך כל הגברים שנמשכת אליהם פגעו בך. בפעם הזאת החלטת שאת רוצה להכיר מישהו שבאמת יהיה טוב אלייך, אבל לא ישעמם אותך עד מוות.”
השוקולד נשר בדרמטיות מהכפית של אנה.
“אתה טוב. מהר! על מה אני חושבת עכשיו?”
“לא יפה לומר.” אמר עזראל, ושלושתם צחקו.

“אך אם אדבר ברצינות, ובבקשה אל תיפגעו, אבל גברים הם זונות. הם ישכבו עם כל בחורה שתהיה להם את האפשרות לשכב איתה, בתור ברירת מחדל. בלי קשר לרגשות כלשהם, ולכוונות. אם יש מצב לסקס – אז יש מצב לסקס.”
“וזה אמור להיות אחרת?” שאל עזראל, ואנה הזעיפה פנים.
“כשפעולת ההזדווגות היא ערך עליון, שמתייחסים אליו כהישג נצבר, אז זו ההתנהגות שמקבלים.” אמר רפאל.
“על מה אתה מדבר?! לא הבנתי מילה.” אמר חברו.
“אני מתכוון שגברים יושבים להם בחבורה, ומתפארים בכיבושים, ובמספרם.”
“אתה מתכוון במספרים.” תיקנה אנה.
“זוהי דרכו של עולם.” אמר עזראל, שחש שלא בנוח מכל הדיון.
“ואני ממשיכה ליפול ברשתם דווקא של הגברים האלו, ולא של הגברים שיהיו טובים אליי, כי אלו הגברים שאני נמשכת אליהם. אני מרגישה לפעמים שאני קורבן של הטבע. אני מתלהבת מאותם הטיפוסים שנשים מתוכנתות גנטית להימשך אליהם, גם כשאני יודעת שזה רע עבורי, אך ללא ההתרגשות מה הטעם? ללא אהבה, מדוע זה נקשור גורלנו בזה של אדם אחר?”

הם הקישו את כוסותיהם יחדיו, לאישור דבריה.
“אבל זהו האתגר שבני-אד… כלומר, כולנו, צריכים לעמוד בו – האם להתעלות מעל טבעם החייתי, אשר מושך אותם מטה.” אמר רפאל בקולו הרגוע.
“אתה טועה. הטבע החייתי פשוט מוביל אותם למה שיביא להם הנאה בחיים האלו.” אמר עזראל.
“אני חושבת שאני רוצה להתעלות מעליו… לפחות בתחומים מסויימים. אני לא יכולה להאשים את הנסיבות בכל דבר שקרה לי, ולכן אני משתדלת לשנות את מצבי בכוחי שלי.”
הם שתו לחייה, והמשיכו לפטפט…

עזראל הסיע את אנה חזרה באיזבל הפורשה. רפאל ישב במושב האחורי, ושלושתם ניהלו שיחה ערה במשך מרבית הדרך.
“וזו אחת הסיבות שקומוניזם לא עובד.” אמר עזראל.
“אתה לא יכול לצפות מאנשים רגילים שיקחו אחריות מלאה על חייהם. הם צריכים שכבת-ביניים של מנהיגים שתספק להם הדרכה – אם אלו אנשי-דת, קצינים זוטרים בצבא, או פעילי איגודי-עובדים.” אמרה אנה.
“ולרוב, אותם אנשים יזניחו את אלו שלהם הם אמורים לדאוג, לטובת הקריירה האישית שלהם. תני לאדם כוח, והוא ירצה עוד. ככל שתאוותו לשררה תגדל, כך הוא יושחת בקלות רבה יותר.”
“מילת המפתח בדבריך היא לרוב, ידידי. המעטים שנותרים ישרים מהווים דוגמא ומופת לשאר.” אמר רפאל.
“ואיזו טובה צומחת מדוגמא ומופת? בני-אדם יודעים שחייהם זמניים, ולכן הם ממהרים לחטוף כמה שיותר עבור עצמם, ולעזאזל הזולת! הרי זו אך התנהגות הישרדותית הגיונית – דרוויניזם במיטבו.”
“בני-אדם שאינם יכולים להתעלות מעל החומר נוהגים כך, אך הנעלים מהם מבינים שלכל פעולה שיבצעו בחייהם על האדמה ישנן השלכות, והם משתדלים לקחת את האחריות ולבחור את הבחירה הנעלה ביותר.”
“כדי שבני-אדם ינהגו בצורה זו, עליך לשכנע אותם קודם בקיומה של נשמתם, וגם אז הם יצייתו לך מתוך פחד. כבר ניסיתם את זה…”
עזראל רצה להגיד ‘אופס’, אבל בחר לשתוק. הוא חש בנוח מדי, וכעת הוא פלט יותר משהיה צריך.
“ניסיתם מה?” שאלה אנה בסקרנות.
“דת, אנה. כבר ניסינו לספק לאנשים אמונה בעלת מבנה מסודר, וזה הפך לדת.”
שניהם המתינו לתגובתה במתיחות.
“ודתות נעשות מעוותות ומושחתות במשך השנים.” היא הסכימה. “איזו אמונה אתם ניסיתם לספק לאנשים?”
“הו, בערך את כולן.” אמר רפאל, ללא שמץ של חשש בקולו. עזראל התכווץ בכיסאו.
אנה העבירה את מבטה בין שניהם, מספר פעמים.
“מה אתם, בדיוק?”
“מה ליבך אומר לך?” שאל רפאל בביטחון.
“שהסיבה שאני מרגישה כל-כך נוח במחיצתכם היא בגלל שאתם לא בדיוק בני-אדם.”
“שטויות. ברור שאנחנו בני-אדם.” אמר עזראל.
“איך זה גורם לך להרגיש?” המשיך רפאל, מתעלם ממנו.
“… אני לא בטוחה עדיין.”
הם המשיכו בנסיעתם בשתיקה.
“זה אומר שאנחנו לא נתראה יותר?” היא שאלה לבסוף.
“מה פתאום?!” ענו שניהם יחדיו.
“חשפתי את הסוד שלכם. אם אתם לא מתכננים להרוג אותי, הייתי מצפה שתיעלמו לכם.”
“זה תלוי, בעצם.” אמר רפאל. “את מי מאתנו את מעדיפה?”
היא הביטה בנוף החולף במהירות.
“אני מעדיפה את שניכם יחד, בדיוק כפי שאנחנו כעת.”
“לעזאזל.” אמר עזראל, אבל ללא שמץ של אכזבה בקולו.
“מצאת אבן-חן בגבעת כורכר, ידידי.” אמר רפאל.
“רק חבל שהיא גרה במקום כמו נתניה.”
שלושתם צחקו, ואנה פלטה משהו לא חביב במיוחד על תל-אביב.
“אמן.” אמר רפאל, ועזראל עיווה את פניו. מיד לאחר מכן הם המשיכו בדיונם על הצורך במנהיגים, ועל הסיבות מדוע רעיונות טובים נכשלים במבחן המציאות…

למחרת היום נפגשו רפאל ואנה ברחוב מסוים בדרום תל-אביב, ליד חנות קטנה שמכרה מברשות מכל מיני סוגים, ובכל מיני וצורות.
“תמיד תהיתי היכן אוכל למצוא מברשת מושלמת עבור הג’ירפה שלי.” ציינה אנה.
“ואם תרצי לנקות את אוזנו של פיל-המחמד שלך, תדעי בדיוק היכן לרכוש את הכלים.”
“אני לא מאמינה שהם זוכים לקונים רבים. בעיקר לא עם הדגם המסוים הזה…”, היא בחנה מברשת עגלגלה, “לניקוי הנחיריים.”
“זה בדיוק הרעיון, יקירתי. זהו בדיוק הרעיון.”
הם נכנסו אל החנות, ורפאל שיגר הנהון קצרצר לבעל-החנות הזקן. הלה הנהן חזרה, וללא-אומר הגיש לו חבילה חומה חסרת מאפיינים, שנראתה כמכילה ספר.
“ממש כמו בסרטי-מרגלים. אתה לא חושש שאגלה למישהו?” היא שאלה כשיצאו חזרה אל הרחוב. שמש אחר-הצהריים צבעה את המבנים הישנים בגוונים אדמדמים, והטילה צללים ארוכים.
“אם אומר לך שעדיף שעזרא לא ידע על כך, אוכל לסמוך עלייך?”
“ברור. מפליא אותי איך אתם יכולים להיות חברים, כשאתם צריכים להסתיר זה מזה כה רבות.”
“אנחנו פשוט משתדלים לכבד את הגבולות שבין עבודה ויחסים אישיים.”
“עבודה… האם אתה באמת עובד במשהו? אני מתכוונת, חוץ מהתפקיד המגניב והסודי לחלוטין שלך.”
“… הכללים דורשים שאני אעמיד פנים, לכן מדי פעם אני עובד במרכול קטן במשמרת הלילה.”
“אפשר להתפרנס מזה?”
“זה גם מה שהבעלים תוהה. הוא בטוח שאני סוחר-סמים, ועד כה לא מצאתי סיבה לתקן אתו.”
“יהיה לו קל יותר להאמין שאתה סוחר-סמים מאשר מלאך.”
רפאל חייך.
“ואיכשהו, לך הדבר לא מפריע כהוא זה.”
היא משכה בכתפיה.
“אני חושבת שמצאתי בדיוק את מה שרציתי, במובן מסוים.” היא נשקה לו על לחיו. והוא נראה נבוך.
באותו הרגע הופיעה דמות מוכרת מעבר לפינת הרחוב, כשהיא שורקת לעצמה ומשחקת בצרור מפתחות אימתני.
“אתם לא מאמינים מה עשיתי לפקח אחד, שניסה לרשום לי דו”ח. בואו נגיד שיעבור קצת זמן עד שהוא יוכל שוב לשבת בנוחות.”
“ואתה מעדיף את זה על נסיעה באוטובוסים?” שאל רפאל.
“אני מעדיף לבלות עוד עשר שנים בכלא של דריווש מלך-פרס, מאשר לנסוע שוב באוטובוס.”
“אז לאן שניכם נוסעים מכאן?” שאלה אנה.
“הו, שום דבר מעניין.”
“אני בטוחה.”
“מצטער, יקירה.” אמר עזראל. “אבל אם אגלה לך אני חושש שאצטרך לחטוף אותך, ולמרות שהמחשבה בהחלט קורצת-לי, רפי כאן כנראה לא יאפשר לי לעשות זאת.”
“לעזאזל! כלומר… זה בסדר מבחינתכם אם אומרים את זה?”
“רק לא בקול רם מדי. אני בטוח שהוא עסוק עכשיו באיזו פעילות זדונית חשובה, ולא היינו רוצים למשוך את תשומת ליבו אלינו.”
הם הבטיחו לאסוף אותה כשיסיימו את עניינם, והיא מצידה הבטיחה לחפש דברים מעניינים לקנות להם בזמן שתטייל לה בעיר, ובעיקר ‘לבוש קצת יותר מודרני’ לרפאל.

בעצם, לא הייתה לשניהם שום משימה חשובה. הם נסעו לאחד מחופי-הרצליה, ושם החנו את איזבל כשפניה אל הים.
“היא מדהימה.” אמר עזראל.
“בהחלט… לכן, ידידי, סלח לי על דבריי, אבל אם תפגע בה בכל דרך כלשהי-”
“הסר ספק מלבבך. אינני מסוגל לפגוע בה יותר משאתה מסוגל לכך.”
הם שתקו במשך כמה רגעים ארוכים.
“אז מי מאתנו זוכה בנערה?” שאל עזראל לבסוף.
“אף לא אחד, ושנינו יחד.”
“אני מבין. בעצם, אני חושב שהמצב מוצא-חן בעיניי. ממילא התחלתי לחוש שוב את הצורך למצוא לעצמי איזה גוף לבלות איתו את הלילה, ותו לא.”
“ולמרות שאני אוהב אותה, היא איננה זו שאני תר אחריה; האחת שנמצאת במקום כלשהו בעולם.”
“אתה מודע לכך, כמובן, שסיפור על בחורה אשר מתחברת לשני מלאכים מצדדים מנוגדים של המתרס, איננו יכול באמת להיגמר בטוב.”
רפאל חייך לעצמו בשלווה.
“עוד נראה לגבי זאת. עוד נראה.”

הם הביטו בדממה בשמש הארגמנית שוקעת בתוך מי הים-התיכון, ואחר נסעו משם…

Categories: Stories
  1. No comments yet.
  1. No trackbacks yet.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: