Archive

Archive for the ‘מדינת ישראל’ Category

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – עונש לא-חוקי ברשות החוק

כמו במדינה קומוניסטית טובה, במדינת ישראל יכול לדפוק לך בדלת אדם זר, ולהפיל עליך משימה מטעם השלטון.

ואם אתה לא מרוצה מכך שהשלטון מעוניין להטיל עליך עונש, ולכפות עליך לבצע משימה שאינך מעוניין בה, הוא מאיים עליך עם ‘החוק’.
כלומר, יש חוק בישראל, דבילי ככל שהדבר ישמע, שמטיל על אזרחים שלא פשעו בדבר, לבזבז שעוד יקרות בתיעוד הוצאותיהם, עבור צרכיו של השלטון, מבלי שיש להם מילה בדבר.
חוק בלתי-חוקי בעליל, לכל מי שמבין חצי דבר במושג ‘חופש’.

אני אחזור על זה בצורה יותר ברורה: גוף שמתקיים מהמיסים שאני ואתם משלמים, מתייחס אלינו כאריסים שחייבים לעשות כדבריו.

וזה עובר לסדר היום, כי ישראלים התרגלו שדופקים אותם.
זה, ועוד מליון פשעים ועבירות אחרות שמבצעת ממשלת ישראל, לדורותיה, כנגד אזרחי ישראל, מכיוון שזאת מדינה חצי-סוציאליסטית מושחתת. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה השלטון קיים כדי לשרת את צורכי העם. בדיקטטורות השלטון מתייחס לעם כרכוש, ושודד אותו לבקרים.

כל אזרח ישראלי משלם מיסים נשדד על-ידי ממשלות וארגונים שכל מטרתם קיומם היא למצוא דרכים חדשות לשדוד אותו.

וזה עוד מבלי להזכיר את אלו שגורשו מביתם כדי להקים מדינת טרור שמשגרת טילים על הדרום.

Categories: מדינת ישראל

Peace loving Jew can’t get enough of licking Arab boots

Slave

Illustration: A Jewish peace activist doing what he does best

Yonatan Bar-Submission, an Israeli ‘Peace Now’ activist, just can’t seem to have enough of the taste of delicious boots worn by Muslim and Arab parties.

The eager peace lover was seen recently in a major protest against various Israeli activities (such as breathing air that Arabs say belong to them, or existing within fifty miles of a mosque), when he is kneeling all the way down to the floor, and ravenously licking the footwear of Islamic fundamentalists, begging to be forgiven for his terrible crimes, and also to be whipped for being a ‘naughty bad boy’.

“We just came here to kill Jews”, says Ahmed bin Mahmoud, an Arab peace activist, while throwing fist-sized rocks at nearby Israeli schoolkids, “and this worm just insists on kissing my sandals, or asking me to kick him in the stomach and call him a ‘worthless slave’. I don’t know about you, but such things make me feel very uneasy.”

Salam Salem Saleikum, a Hamas Imam and recreational suicide bomber, offered an educated explanation for the curious phenomena:
“Countless centuries of constant abuse have created a distorted, warped sort of Jew, who – much like a kidnap victim who identifies with his kidnappers – shows absolute loyalty to whatever party wants to kill his own people. In their case, the incessant, limitless groveling, with false pretenses of enlightenment, is nothing more than a survival tactic. Basically these shameless traitors are so certain of their own people’s defeat, that they immediately ally themselves with any sort of enemy – no matter who he is or what he stands for.”

When asked about the subject, Abu-Slaughter, head of the western implanted Arab government in the ancient Israeli homeland of Judea, had the following to say:
“Personally, I find them quite amusing. It will also be a lot of fun to torture and murder them after we’re done killing all the Israelis who are still willing to put up a fight.”

With Israeli-Arab peace talks going into their next phase in Washington, true, everlasting peace in the middle east has never seemed so close.

מחבלים בצמרת

ראג’ה, שנקרא בפי חבריו ראג’י, שילם לנהג במזומן, וחייך אליו באופן מוגזם כשזה הביט בו בחשדנות.
“סבאח אל נור.” אמר ג’מיל, ונע לעבר מרכז האוטובוס. הם חיפשו בעיניהם מישהו שלבש מעיל כבד. לראג’י לא היה מעיל כבד, אבל, כמובן, הוא לא היה זקוק לאחד עם המטענים החדשים שלהם – הציונים תמיד היו צעד אחד מאחוריהם, מתרפקים על נצחונות העבר שלהם תחת שיעשו את המאמץ הנדרש מהם כדי לזכות בניצחון אחד נוסף.
במושב שמול הדלת האחורית כבר המתין לו האדי. הוא הנהן לעברו קלות, וראג’י החליק למושב שלידו במהירות.
“אתה נע כמו טנק של הציונים.” אמר האדי, וגיחך – חושף טור שלם של שיניים צהובות.
“אני מצטער. זאת פעם ראשונה שלי.” ענה ראג’י, ונע בחוסר נוחות במושב שלו.
“אל תדאג. לכולם זאת פעם ראשונה. אין פעם שניה!”
האדי צחק, וראג’י שלח מבטים מבוהלים סביבו. הם דיברו, כמובן, בערבית, כך שלאיש סביבם לא היה מושג קל שבקלים לגבי תוכן שיחתם.
“תשמע, אני – היה לי זמן לחשוב על זה, ויש לי כמה שאלות.”
“שאל, בן-דודי. זהו הזמן הטוב ביותר לשאול. אחר-כך או שיהיה מאוחר מדי, או שכבר תדע את התשובות לבד.”
“איך אתה נשאר כל-כך רגוע ברגע שכזה?”
האדי הפנה את פניו כלפי מעלה, ופשט את זרועותיו לצדדים.
“אני נהנה מהטיול שלי באל-קודס הקדושה. מלבד זאת, בקרוב אתאחד עם אללא. אין מאושר ממני בכל העולם.”
“ומה אם אנחנו טועים?”
“אנחנו אף פעם לא טועים, ראג’י. מה הסביר לך האימאם במסגד?”
“שאנחנו אף פעם לא טועים.”
“בדיוק!”
“אבל מה אם אנחנו כן?”
“אתה טוען שהאימאם משקר לנו? האם אתה מעז להעלות בדעתך מחשבת כפירה שכזו?”
ראג’י רצה לומר משהו בסגנון “מה תעשה, תהרוג אותי?” אבל העדיף לשתוק.
“מה אם הרג יאהודים איננה הדרך לגן-העדן?”
“אז מה לדעתך הדרך לגן-העדן, הו, סולימן החכם באדם?”
“חשבתי לעצמי, אתה יודע. מה אם מידות טובות ומעשים טובים הן הדרך לגן-העדן?”
האדי צחק שוב, וטפח לראג’י על שכמו. כשנזכר במטענים נמנע מלעשות זאת שנית.
“טיפש מטופש שכמותך. כמה מעשים טובים ומידות טובות ישוו להריגתו של יאהוד אחד? הרי כל מפלצת לא-אנושית בגובה עשרה מטרים, מקורננת ויורקת אש שכזו, היא האויבת הנוראית ביותר של אללא. הגיבורים – המה ירשו את גן-העדן.”
ראג’י הסתכל שוב סביבו, ולאחר שוידא שאף אחד מהישראלים העייפים סביבו, אשר עמדו בפני יום מתיש נוסף בעבודה, בצבא, או בבית-הספר, איננו מתנשא לגובה של עשרה מטרים ויורק אש – כחכח בגרונו.
“האדי, ומה אם היאהוד הם רק בני-אדם כמונו? מה אם להרוג אותם זה כמו להרוג את אחד מאחינו?”
“חי השיח אבו-נאדיב אל-קראווי – אתה מתחיל לעצבן אותי. הרי הם כופרים בני-כופרים, בני-חזירים ושדים.”
“אני לא יודע. קראתי פעם גליון של ‘מדע פופולרי’ שמצאתי בזבל, ואני די בטוח שלא ניתן לגרום לחזירים ללדת בני-אדם.”
“אז לשדים.”
“אבל תראה אותם.” אמר ראג’י, ונופף בידו סביב – פעולה שהזמינה תשומת-לב לא רצויה, וגרמה לו למשוך אותה חזרה אליו במהירות. “אלו שדים? תסתכל על הזקנה ההיא שם מאחורה-”
“זקנה כעורה ומקומטת, בוודאי מכשפה זוללת ילדים.”
“והאיש העייף הזה, שנראה כלוקה בשפעת. ראה את עיניו האדומות-”
“האם זקוק אתה להוכחה נוספת?! הרי אמרת בעצמך – עיניים אדומות. הוא שד מן השאול.”
“האם שדים לוקים בשפעת, הו האדי החכם?”
עיניו של האדי הצטמצמו, והוא הפנה את פניו אל החלון במופגן.
“נו, בחייך האדי. אל תעשה ברוגז עכשיו.”
“העלבת אותי.”
“נו, בחייך.”
“פגעת בכבודי.”
“איך פגעתי בכבודך?”
“אתה אומר שהיאהוד הם לא שדים. אתה טוען שהאימאם משקר לנו. למה שהוא ישקר לנו?”
“כדי לשלוח אותנו למות בשביל המטרות שלו.”
“וואלה. זה גם מה שאני הייתי עושה, בעצם. אבל… אם הם לא שדים, מה הם?”
“סתם אנשים, האדי. אנשים שלפעמים צודקים ולפעמים טועים; לפעמים הם חזקים ולפעמים הם חלשים; ולפעמים אפילו הם זקוקים לקצת הבנה.”
“הבנה? איך אתה יכול להבין את היאהוד?! הם חמסו את אדמתנו.”
“לא נהגנו בהם יפה במיוחד. בדקתי קצת, ו-”
“ומה? קראת את השקרים שלהם? של הציונים?”
“בעצם, דיברתי עם סבא שלך, והוא סיפר לי הרבה על מה שקרה פה בארץ כשהוא היה צעיר יותר, ועל מה שסבא שלו סיפר לו כשהוא היה צעיר. נראה לי שעשינו כמה טעויות, שלא הראינו שכנות טובה.”
“נכון, ועכשיו אנחנו נתקן אותן בכך שנגרש מכאן את כל היאהוד המטונפים האלו.”
“קודם כל.” אמר ראג’י, ומשך בשרוולו של האדי. “הפעם האחרונה שאתה התקלחת הייתה לפני כמה חודשים טובים, וחוץ מזה, איזה מן אנשים זה עושה אותנו, אם עם רדוף ופצוע מגיע לארץ הזו בבקשה למחסה, ואנחנו רק עושים כמיטב יכולתנו לטבוח בו ולגרש אותו מכאן.”
“אנשים חכמים, אשר יודעים להגן על מה ששייך להם, וגם מאמינים מסורים של אללא.”
“אני לא חושב שאללא רוצה שנהרוג את היאהוד. אני חושב שהוא שלח אותם אלינו כדי שאנחנו נשמור עליהם מהאירופאים האלו שרצו להרוג אותם.”
עיניו של האדי התרחבו, ופניו האדימו.
“אני לא מאמין שמילות כפירה נוראיות כאלו יוצאות מפיו של בן-דודי! מאיפה אתה מקבל את הרעיונות המטומטמים האלו שלך? וחוץ מזה, עוד מעט תגיד לי שאתה מאמין בשקר הזה שהם המציאו על השואה.”
“תגיד, אתה חקרת את הנושא פעם ברצינות?”
“אני הקשבתי לאימאם שלי ברצינות, ואני לוקח אותו ברצינות הרבה יותר משאני מאמין ליאהוד.”
“האדי, אם ילד פצוע היה מגיע לכפר שלנו, מבקש שניתן לו מחסה, ואפילו היה מוכן לשלם לנו בעבורו. אם כל רצונו היה לחיות בשלום יחד איתנו – ואנחנו היינו בועטים בילד הפצוע, גוזלים את כספו, ומנסים להרוג אותו – איזה מן אנשים זה היה עושה אותנו? האם כך אמורים לנהוג מאמיניו של אללא?”
“אבל היאהוד הם לא ילד פצוע! היאהוד הם שטנים בני שטנים בני חזירים בני-”
בשלב הזה עצר האוטובוס בחוזקה, והמכשפה הזקנה, שרצתה לרדת בתחנה הקרובה, איבדה את שיווי משקלה, ועמדה ליפול ישירות על פניה – לו ראג’י לא היה קם במהירות ממושבו, ותופס אותה.
“הו, תודה לך בחורי.” אמרה הזקנה, צמצמה את עיניה החלשות, ואחר טפחה לו על לחיו.
“כזה בחור נחמד ומנומס.” היא מלמלה לעצמה כשירדה לאחר מכן מהאוטובוס.
כשראג’י חזר למושבו, האדי נעץ בו מבט המום, ופיו היה פעור לרווחה.
“אלו השדים שלך? אתה צריך להתבייש לך. אין שום כבוד במה שעמדנו לעשות כאן.”
אין לי בן-דוד! כלומר, מעתה יש לי אך ורק חמישים ושישה בני-דודים!”
“אוי, תפסיק לרשוף ולנשוף כבר. אני אגיד לך מה יעניק לנו כבוד, האדי: אם ננהג בטוהר מידות ובחוכמה, כפי שלימדו אותנו חכמי-האיסלאם הקדומים, ולא כחבורה של מפלצות צמאות-לדם.”
“אתה מבזה את הג’י… כלומר את המאבק.” אמר האדי, וחמק ממבטו של החייל שישב כמה מושבים מאחריהם, וערנותו התעוררה לשמע המילה המסוכנת.
“יש זמן למאבקים, ויש זמן לסלאם. אתה מבין, האדי? אנחנו יכולים לעשות כל-כך הרבה יותר עבור המשפחות שלנו, לו אך ננהג באופן שונה. העם שלנו זקוק לאנשים ישרים וטהורי-מידות. אנשים שיהיו מוכנים לחשוב בדרך אחרת.”
“השיח אבו-טארוק יתלה את ראשך מבין רגליך, אתה מבין? החמאס יהרוג את כולנו שלוש פעמים, ואז ירצח את כל משפחותינו.”
“הקשב למילותיך שלך – מי הוא האויב האמיתי שלנו אם כך?”
האדי השתתק, ובהה בחלון.
“אבל אנחנו מנצחים.”
“ואם ננצח, האם יש כבוד בניצחון שכזה? והאם השיח אבו-טארוק וחבריו ינהגו בנו טוב יותר לאחר שהיאהוד יושמדו? האם לפתע יחלקו עמנו את עושרם?”
“…אני חתום על המטענים האלו.”
“אז נחזיר אותם.”
“אי אפשר להחזיר אותם. אם נחזור יירו בנו.”
“אני אמרתי שאני לא חותם. למה חתמת?”
“לא חשבתי שזה ישנה בעוד יום, וחוץ מזה הם אמרו שמי שחותם, המשפחה שלו מקבלת עוד כסף.”
האוטובוס עצר בתחנה שליד גבעת זאב.
“אז מה נעשה עכשיו? אנחנו יכולים לפנות לצבא של היאהוד. להתוודות.”
“ליאהוד יש הסטוריה של נטישת אנשים – ראה מה עם עשו לאומללים האלו שלחמו יחד איתם נגד החיזבאללא. אני אולי לא סומך על החמאס יותר, אבל אני עדיין לא בוגד.”
“צודק… אז אולי… אולי נרד בתחנה שקרובה ליערות שבמזרח העיר, ונחביא את המטענים בין השיחים. אחר-כך נתרחק מהם ונפוצץ אותם – כולם יחשבו שנהרגנו בדרך בטעות, ואנחנו נוכל להתחיל חיים חדשים.”
“אי אפשר, טיפש. אם מישהו יגלה שאנחנו חיים אז באמת יהרגו אותנו.”
“כן… נכון. בעיה באמת.” אמר ראג’י. שניהם השעינו את סנטרם על ידיהם, ופלטו אנחה.
“מה אם נוריד את הפצצות, נפעיל אותן מרחוק, ונהרוג כמה יאהוד בלי שנמות גם אנחנו?”
“זה לא עובד ככה, אתה יודע. הם רוצים שגם אנחנו נמות, אחרת זה לא שווה.”
“האמת היא שאף פעם לא הבנתי את החלק הזה, ראג’י. לוחם-חופש יכול לעשות יותר למען עמו אם הוא נשאר בחיים, לא?”
“עזוב אותך, הם כולם שקרנים אלו. כבר עדיף לסמוך על היאהוד.”
הם צחקו יחדיו, ואחר כך מחו דמעה.
“לא יודע מה נעשה, האדי, אבל דבר אחד בטוח – מהיום אני הולך לנהוג באופן שונה.”
“יש לי קרובים שגרים בגליל. נוכל להתחבא אצלם אולי.”
“יופי. תמיד חשבתי שאני טיפוס שמתאים לצפון.”

ואז הם הבחינו בפרצוף מוכר עולה לאוטובוס. פרצוף מוכר מחובר לגוף שהיה עטוף במעיל גשם כבד – באמצע חודש יוני.
“ג’מיל, לא!!!” צעקו שניהם, ואז התמלא האוויר בקול דממה רועמת…