Archive

Archive for the ‘Stories’ Category

Villains of Their Own Kind – limited free promotion at the Kindle Store

“When heroes become impotent, what you need… is a villain.”

Villains' Cover ArtVillains of Their Own Kind is a full novel, written by me over the course of several years, which follows the exploits of a group of self-proclaimed Supervillains, as they travel around the fictional world of the near future (2024, to be exact).

Is is an adventure story, rife with action sequences befitting the big-screen, and also a parody-satire of pop culture, the world we live in, and the Superhero/action/fantasy/sci-fi genres. It is also a story about love, friendship, and freedom in a world that increasingly tells you what to think.

To accept it, is to defy convention.

Since the entire story is something of a juggernaut, and my available time is extremely limited, I’ve cut it down to 4 parts, the first of which is available on  Amazon’s Kindle Store. Until this Sunday, it can be downloaded for free!
Despite the name, you do not need a Kindle device, in order to access and read the story. There is even an option to view it straight on your browser.

For all who might be interested, here are some additional links:

Categories: General, Satire, Stories

מחבלים בצמרת

ראג’ה, שנקרא בפי חבריו ראג’י, שילם לנהג במזומן, וחייך אליו באופן מוגזם כשזה הביט בו בחשדנות.
“סבאח אל נור.” אמר ג’מיל, ונע לעבר מרכז האוטובוס. הם חיפשו בעיניהם מישהו שלבש מעיל כבד. לראג’י לא היה מעיל כבד, אבל, כמובן, הוא לא היה זקוק לאחד עם המטענים החדשים שלהם – הציונים תמיד היו צעד אחד מאחוריהם, מתרפקים על נצחונות העבר שלהם תחת שיעשו את המאמץ הנדרש מהם כדי לזכות בניצחון אחד נוסף.
במושב שמול הדלת האחורית כבר המתין לו האדי. הוא הנהן לעברו קלות, וראג’י החליק למושב שלידו במהירות.
“אתה נע כמו טנק של הציונים.” אמר האדי, וגיחך – חושף טור שלם של שיניים צהובות.
“אני מצטער. זאת פעם ראשונה שלי.” ענה ראג’י, ונע בחוסר נוחות במושב שלו.
“אל תדאג. לכולם זאת פעם ראשונה. אין פעם שניה!”
האדי צחק, וראג’י שלח מבטים מבוהלים סביבו. הם דיברו, כמובן, בערבית, כך שלאיש סביבם לא היה מושג קל שבקלים לגבי תוכן שיחתם.
“תשמע, אני – היה לי זמן לחשוב על זה, ויש לי כמה שאלות.”
“שאל, בן-דודי. זהו הזמן הטוב ביותר לשאול. אחר-כך או שיהיה מאוחר מדי, או שכבר תדע את התשובות לבד.”
“איך אתה נשאר כל-כך רגוע ברגע שכזה?”
האדי הפנה את פניו כלפי מעלה, ופשט את זרועותיו לצדדים.
“אני נהנה מהטיול שלי באל-קודס הקדושה. מלבד זאת, בקרוב אתאחד עם אללא. אין מאושר ממני בכל העולם.”
“ומה אם אנחנו טועים?”
“אנחנו אף פעם לא טועים, ראג’י. מה הסביר לך האימאם במסגד?”
“שאנחנו אף פעם לא טועים.”
“בדיוק!”
“אבל מה אם אנחנו כן?”
“אתה טוען שהאימאם משקר לנו? האם אתה מעז להעלות בדעתך מחשבת כפירה שכזו?”
ראג’י רצה לומר משהו בסגנון “מה תעשה, תהרוג אותי?” אבל העדיף לשתוק.
“מה אם הרג יאהודים איננה הדרך לגן-העדן?”
“אז מה לדעתך הדרך לגן-העדן, הו, סולימן החכם באדם?”
“חשבתי לעצמי, אתה יודע. מה אם מידות טובות ומעשים טובים הן הדרך לגן-העדן?”
האדי צחק שוב, וטפח לראג’י על שכמו. כשנזכר במטענים נמנע מלעשות זאת שנית.
“טיפש מטופש שכמותך. כמה מעשים טובים ומידות טובות ישוו להריגתו של יאהוד אחד? הרי כל מפלצת לא-אנושית בגובה עשרה מטרים, מקורננת ויורקת אש שכזו, היא האויבת הנוראית ביותר של אללא. הגיבורים – המה ירשו את גן-העדן.”
ראג’י הסתכל שוב סביבו, ולאחר שוידא שאף אחד מהישראלים העייפים סביבו, אשר עמדו בפני יום מתיש נוסף בעבודה, בצבא, או בבית-הספר, איננו מתנשא לגובה של עשרה מטרים ויורק אש – כחכח בגרונו.
“האדי, ומה אם היאהוד הם רק בני-אדם כמונו? מה אם להרוג אותם זה כמו להרוג את אחד מאחינו?”
“חי השיח אבו-נאדיב אל-קראווי – אתה מתחיל לעצבן אותי. הרי הם כופרים בני-כופרים, בני-חזירים ושדים.”
“אני לא יודע. קראתי פעם גליון של ‘מדע פופולרי’ שמצאתי בזבל, ואני די בטוח שלא ניתן לגרום לחזירים ללדת בני-אדם.”
“אז לשדים.”
“אבל תראה אותם.” אמר ראג’י, ונופף בידו סביב – פעולה שהזמינה תשומת-לב לא רצויה, וגרמה לו למשוך אותה חזרה אליו במהירות. “אלו שדים? תסתכל על הזקנה ההיא שם מאחורה-”
“זקנה כעורה ומקומטת, בוודאי מכשפה זוללת ילדים.”
“והאיש העייף הזה, שנראה כלוקה בשפעת. ראה את עיניו האדומות-”
“האם זקוק אתה להוכחה נוספת?! הרי אמרת בעצמך – עיניים אדומות. הוא שד מן השאול.”
“האם שדים לוקים בשפעת, הו האדי החכם?”
עיניו של האדי הצטמצמו, והוא הפנה את פניו אל החלון במופגן.
“נו, בחייך האדי. אל תעשה ברוגז עכשיו.”
“העלבת אותי.”
“נו, בחייך.”
“פגעת בכבודי.”
“איך פגעתי בכבודך?”
“אתה אומר שהיאהוד הם לא שדים. אתה טוען שהאימאם משקר לנו. למה שהוא ישקר לנו?”
“כדי לשלוח אותנו למות בשביל המטרות שלו.”
“וואלה. זה גם מה שאני הייתי עושה, בעצם. אבל… אם הם לא שדים, מה הם?”
“סתם אנשים, האדי. אנשים שלפעמים צודקים ולפעמים טועים; לפעמים הם חזקים ולפעמים הם חלשים; ולפעמים אפילו הם זקוקים לקצת הבנה.”
“הבנה? איך אתה יכול להבין את היאהוד?! הם חמסו את אדמתנו.”
“לא נהגנו בהם יפה במיוחד. בדקתי קצת, ו-”
“ומה? קראת את השקרים שלהם? של הציונים?”
“בעצם, דיברתי עם סבא שלך, והוא סיפר לי הרבה על מה שקרה פה בארץ כשהוא היה צעיר יותר, ועל מה שסבא שלו סיפר לו כשהוא היה צעיר. נראה לי שעשינו כמה טעויות, שלא הראינו שכנות טובה.”
“נכון, ועכשיו אנחנו נתקן אותן בכך שנגרש מכאן את כל היאהוד המטונפים האלו.”
“קודם כל.” אמר ראג’י, ומשך בשרוולו של האדי. “הפעם האחרונה שאתה התקלחת הייתה לפני כמה חודשים טובים, וחוץ מזה, איזה מן אנשים זה עושה אותנו, אם עם רדוף ופצוע מגיע לארץ הזו בבקשה למחסה, ואנחנו רק עושים כמיטב יכולתנו לטבוח בו ולגרש אותו מכאן.”
“אנשים חכמים, אשר יודעים להגן על מה ששייך להם, וגם מאמינים מסורים של אללא.”
“אני לא חושב שאללא רוצה שנהרוג את היאהוד. אני חושב שהוא שלח אותם אלינו כדי שאנחנו נשמור עליהם מהאירופאים האלו שרצו להרוג אותם.”
עיניו של האדי התרחבו, ופניו האדימו.
“אני לא מאמין שמילות כפירה נוראיות כאלו יוצאות מפיו של בן-דודי! מאיפה אתה מקבל את הרעיונות המטומטמים האלו שלך? וחוץ מזה, עוד מעט תגיד לי שאתה מאמין בשקר הזה שהם המציאו על השואה.”
“תגיד, אתה חקרת את הנושא פעם ברצינות?”
“אני הקשבתי לאימאם שלי ברצינות, ואני לוקח אותו ברצינות הרבה יותר משאני מאמין ליאהוד.”
“האדי, אם ילד פצוע היה מגיע לכפר שלנו, מבקש שניתן לו מחסה, ואפילו היה מוכן לשלם לנו בעבורו. אם כל רצונו היה לחיות בשלום יחד איתנו – ואנחנו היינו בועטים בילד הפצוע, גוזלים את כספו, ומנסים להרוג אותו – איזה מן אנשים זה היה עושה אותנו? האם כך אמורים לנהוג מאמיניו של אללא?”
“אבל היאהוד הם לא ילד פצוע! היאהוד הם שטנים בני שטנים בני חזירים בני-”
בשלב הזה עצר האוטובוס בחוזקה, והמכשפה הזקנה, שרצתה לרדת בתחנה הקרובה, איבדה את שיווי משקלה, ועמדה ליפול ישירות על פניה – לו ראג’י לא היה קם במהירות ממושבו, ותופס אותה.
“הו, תודה לך בחורי.” אמרה הזקנה, צמצמה את עיניה החלשות, ואחר טפחה לו על לחיו.
“כזה בחור נחמד ומנומס.” היא מלמלה לעצמה כשירדה לאחר מכן מהאוטובוס.
כשראג’י חזר למושבו, האדי נעץ בו מבט המום, ופיו היה פעור לרווחה.
“אלו השדים שלך? אתה צריך להתבייש לך. אין שום כבוד במה שעמדנו לעשות כאן.”
אין לי בן-דוד! כלומר, מעתה יש לי אך ורק חמישים ושישה בני-דודים!”
“אוי, תפסיק לרשוף ולנשוף כבר. אני אגיד לך מה יעניק לנו כבוד, האדי: אם ננהג בטוהר מידות ובחוכמה, כפי שלימדו אותנו חכמי-האיסלאם הקדומים, ולא כחבורה של מפלצות צמאות-לדם.”
“אתה מבזה את הג’י… כלומר את המאבק.” אמר האדי, וחמק ממבטו של החייל שישב כמה מושבים מאחריהם, וערנותו התעוררה לשמע המילה המסוכנת.
“יש זמן למאבקים, ויש זמן לסלאם. אתה מבין, האדי? אנחנו יכולים לעשות כל-כך הרבה יותר עבור המשפחות שלנו, לו אך ננהג באופן שונה. העם שלנו זקוק לאנשים ישרים וטהורי-מידות. אנשים שיהיו מוכנים לחשוב בדרך אחרת.”
“השיח אבו-טארוק יתלה את ראשך מבין רגליך, אתה מבין? החמאס יהרוג את כולנו שלוש פעמים, ואז ירצח את כל משפחותינו.”
“הקשב למילותיך שלך – מי הוא האויב האמיתי שלנו אם כך?”
האדי השתתק, ובהה בחלון.
“אבל אנחנו מנצחים.”
“ואם ננצח, האם יש כבוד בניצחון שכזה? והאם השיח אבו-טארוק וחבריו ינהגו בנו טוב יותר לאחר שהיאהוד יושמדו? האם לפתע יחלקו עמנו את עושרם?”
“…אני חתום על המטענים האלו.”
“אז נחזיר אותם.”
“אי אפשר להחזיר אותם. אם נחזור יירו בנו.”
“אני אמרתי שאני לא חותם. למה חתמת?”
“לא חשבתי שזה ישנה בעוד יום, וחוץ מזה הם אמרו שמי שחותם, המשפחה שלו מקבלת עוד כסף.”
האוטובוס עצר בתחנה שליד גבעת זאב.
“אז מה נעשה עכשיו? אנחנו יכולים לפנות לצבא של היאהוד. להתוודות.”
“ליאהוד יש הסטוריה של נטישת אנשים – ראה מה עם עשו לאומללים האלו שלחמו יחד איתם נגד החיזבאללא. אני אולי לא סומך על החמאס יותר, אבל אני עדיין לא בוגד.”
“צודק… אז אולי… אולי נרד בתחנה שקרובה ליערות שבמזרח העיר, ונחביא את המטענים בין השיחים. אחר-כך נתרחק מהם ונפוצץ אותם – כולם יחשבו שנהרגנו בדרך בטעות, ואנחנו נוכל להתחיל חיים חדשים.”
“אי אפשר, טיפש. אם מישהו יגלה שאנחנו חיים אז באמת יהרגו אותנו.”
“כן… נכון. בעיה באמת.” אמר ראג’י. שניהם השעינו את סנטרם על ידיהם, ופלטו אנחה.
“מה אם נוריד את הפצצות, נפעיל אותן מרחוק, ונהרוג כמה יאהוד בלי שנמות גם אנחנו?”
“זה לא עובד ככה, אתה יודע. הם רוצים שגם אנחנו נמות, אחרת זה לא שווה.”
“האמת היא שאף פעם לא הבנתי את החלק הזה, ראג’י. לוחם-חופש יכול לעשות יותר למען עמו אם הוא נשאר בחיים, לא?”
“עזוב אותך, הם כולם שקרנים אלו. כבר עדיף לסמוך על היאהוד.”
הם צחקו יחדיו, ואחר כך מחו דמעה.
“לא יודע מה נעשה, האדי, אבל דבר אחד בטוח – מהיום אני הולך לנהוג באופן שונה.”
“יש לי קרובים שגרים בגליל. נוכל להתחבא אצלם אולי.”
“יופי. תמיד חשבתי שאני טיפוס שמתאים לצפון.”

ואז הם הבחינו בפרצוף מוכר עולה לאוטובוס. פרצוף מוכר מחובר לגוף שהיה עטוף במעיל גשם כבד – באמצע חודש יוני.
“ג’מיל, לא!!!” צעקו שניהם, ואז התמלא האוויר בקול דממה רועמת…

צחי בממלכת החומוס

Categories: Stories

התערבות שמיימית ה’ – חלק שלישי

הם יצאו מהפאב בשעת הסגירה, כשונוס ורפאל תומכים שניהם בעזראל.
“היי, אתם. אתם יודעים, אתם…” הוא אמר, והתנודד. “אתם חברים אמיתיים, אתם.”

“אנחנו.” הסכים רפאל, והידק את אחיזתו כשעזראל איבד את שיווי-משקלו.

“אני אומר לך דבר טוב אחד שאפשר לומר עליכם המלאכים, אתם…”

“כן…?”

“אפשר לסמוך עליכם! אתה מבין? העמיתים שלי, כן? הם הרבה יותר מפוכחים ממך, זה בטוח. שום שטות על כך שבני-אדם טובים מיסודם וראויים לאמון כלשהו, אבל אני סוטה מהנושא.”

הוא מעד, וכמעט גרר את שניהם איתו לכביש, בדיוק כשמכונית קטנה ובה ארבעה צעירים גדולים חלפה במרחק קרוב להדאיג למדרכה. אחד מהם קרא קריאת-גנאי לעברם, וזקר בגאווה אצבע בודדת בשעה שהרכב התרחק. עזראל כחכח בגרונו, והקיש באצבעותיו. רגע לאחר מכן נשמע קול חריקת בלמים, והרחוב הוצף לרגע באור כשהרכב התנגש במשאית חולפת, והתפוצץ.

צמיג בוער נחת לידם.

“אתה רואה? זה בשבילך – על זה שהם דיברו כך לחבר שלי.”
“לא היית צריך.” ענה רפאל, וחייך חיוך מאומץ כשהשתדל להוביל את עזראל במעלה הרחוב.
“למה משאית?” שאלה ונוס.
“זו תמיד משאית שפוגעת ברכב ובו צעירים. את לא עוקבת אחרי העיתונים?”
“מיידעים אותי בנושאים החשובים באמת…”
“בכל מקרה, מה שרציתי לומר קודם לכן זה… זה… כן! מהם אני צריך להיזהר כל הזמן, שלא יבגדו בי או ידאגו שאחוסל, אבל איתך, מלאך, איתך אני יכול להסתובב בלי לדאוג כל הזמן.”
“הו, אני לא יודע בקשר לזה. אני עשוי לנסות להעביר אותך לצד שלי או משהו בסגנון.”
“נעע.” ענו עזראל וונוס יחד, ואז צחקו – עזראל בקול רם מדי.

“אני רק תוהה לגביך, אלה – את לא אמורה להתקיים.”

“אני מתקיימת מאותה הסיבה שאתם שניכם מתקיימים.”

שניהם שקלו את הצהרתה לרגע. מעבר לכביש צעק אדם לבוש בדובון בצבע זית על אדם אחר, שכנראה ניסה לישון על העיתון שלו. עד מהרה החלו שניהם להתקוטט.

“כל עוד אנשים מאמינים במה שאני מייצגת, יש לי מספיק אנרגיה להסתובב חופשיה בעולם.”

“אנשים עוד מאמינים באהבה? העולם באמת מטורף…”

“אנשים מאמינים בשדים ומלאכים. מדוע לא באהבה?” אמר רפאל. “הנה, המכונית שלו ממש שם מעבר לפינה.” הוסיף רגע לאחר מכן.

“אבל אנחנו מתקיימים גם ללא-קשר לאמונות של בני-האדם… לא?”

“אתה יכול לנסות זאת. אם תצליחו לגרום להשמדת האנושות תגלו בדיוק עד כמה הייתם זקוקים לה מלכתחילה.”

“וואו, עמוק. יחסים סימביוטים… ממש כאילו בני-האדם, ביכולת שלהם להאמין, מספקים לנו את האנרגיה הדרושה לקיומנו, כמו סוללות מהלכות… הממ, נשמע מוכר מאיפשהו…”

הם הניחו אותו על דלת הפורשה שלו, והוא פשפש בכיסיו בתנועות מסורבלות, תר אחר צרור המפתחות הגדול באופן לא-סביר שלו.

“האם זה רעיון טוב שתנהג במצבך?” שאלה ונוס.

“אני מעריך את דאגתך, אבל במקרים כאלו איזבל יכולה לנהוג בעצמה.”

“איזבל?” ונוס הביטה לתוך המכונית, ומשהייתה בטוחה שהיא אכן ריקה הביטה לעבר רפאל בשאלה.

“הייתי צריך לנחש שהמכונית שלך היא שד.”

“שדה.” תיקן עזראל, והרים מעלה את מפתח-האזעקה בניצחון. צפצוף כפול נשמע, ואחר נפתחו הדלתות.

“אני אסתדר בעצמי, תודה. המלון שלי נמצא לא רחוק מכאן.” אמרה ונוס לפני שמי מהם הספיק להציע לה הסעה.

“האם אינך חוששת להסתובב ברחובות האלו, בשעה כזו, לבדך?” שאל רפאל.

“האם נראה לך שאני צריכה לחשוש?”

“נקודה טובה.”

ובשלב זה נפרדו דרכיהם.

שלושה ימים לאחר מכן נפגשו עזראל ורפאל ב’מושיקו סביח פול וחומוס’, בקרבת התחנה-המרכזית החדשה בתל-אביב, ולאחר שקיבלו את מנותיהם סבו לאחד השולחנות שבמקום ושוחחו.
“אתה לא מאמין מה עבר עליי בימים האלו. ונוס הזו – היא אמרה שאני צריך לחפש את הבחורה הזו שהיא שלחה לי, נכון? אז חיפשתי כמו מטורף. הסתובבתי בכל מיני אתרים באינטרנט. יש לך מושג מה הולך שם?”
רפאל נראה נבוך מעט, ולבסוף הנהן באי-רצון.
“הייתי סקרן.”
“כולנו סקרנים. בכל מקרה… חיפשתי אותה, ונחש מה גיליתי.”
“שהדרישה לפורשות שאחז בהן דיבוק פחתה?”
“משעשע, אבל אל תעלה על הבמה בקאמל קומדי קלאב עדיין. לא! מה שגיליתי היה שכשמשנים את סדרי העדיפויות, הרבה יותר קשה למצוא מישהי.”
“ולמרות ההצהרה הנועזת, אני תוהה בדיוק עד כמה שינית את סדר העדיפויות שלך.”
“מספיק. למדתי ממך, והעליתי בזכרוני מישהי שבאמת ריגשה אותי פעם, לפני זמן-רב. כך היה לי לפחות מושג לגבי התחושה שאני צריך לשאוף אליה. אחרי כמה נסיונות, התחלתי להבין מדוע נותרת לבדך.”
רפאל נאנח.
“זה לא כל-כך נוראי, למרות שאנחנו המלאכים לעולם איננו לבד באמת.”
“ובכן אנחנו דווקא כן. זה פשוט טוב יותר להישרדות שלי – לשמור מרחק מהעמיתים המכובדים שלי.”
“למיטב ידיעתי עדיף לבלות לבד מאשר לקשור את האנרגיה שלך באנרגיה לא-מתאימה – ולפני שתאמר משהו לגבי שנינו, אני מתכוון לסוג אחר של קשר.”
“סך-הכל התכוונתי לומר ‘הוו, אתה באמת אוהב אותי’, אבל לענייננו – הרשת היא הרי המקום המושלם להתחזות בו, ומי טוב יותר בהתחזות ממני?”
“אנשי-מכירות? פרסומאים? עורכי-דין? סלבריטאים? פוליטיקאים?”
“הביקורת החברתית במקומה, אבל לא – אני הטוב מכולם, ובמקרה הזה החלטתי ליצור דמויות של ארבעה גברים שונים, ולראות אילו דגיגות נאות הם יעלו בחכתם: הראשון משופע בחומר; השני בורך ב… נאמר, פיזיות בריאה – באגפים התחתונים; השלישי הוא שד, במובן המטאפורי – אחד שרודף אחרי ריגושי אדרנלין כמו צניחה-חופשית ממטוס-בוער לתוך שדה-מוקשים; האחרון, ובכן, הוא איש-רוח שופע-חוכמה, טוב-לב, ו… לא-ארצי.”
עזראל הסיט לרגע את מבטו לצד.
“כמוך.”
“הדבר בהחלט נוגע לליבי, ואני מוכרח לומר שתוצאות הניסוי שלך, גם אם הן צפויות ברמה מסויימת, מסקרנות אותי. אבל מה לגביך? חשבתי שרצית למצוא מישהי עבור עצמך, לא עבור חבורה של דמויות בדיוניות.”
“אתה מכיר אותי – כשאני נוטל על עצמי משימה, אני מבצע אותה באופן המקיף ביותר.”
רפאל שתה את המשקה המוגז שלו, וסקר במבטו את הרחוב שמחוץ ל’מושיקו סביח פול וחומוס’. הוא הניע את אצבעו בתנועה כמעט בלתי-מורגשת, וזאטוט שרץ לכיוון הכביש השתטח על המדרכה. שניות ספורות לאחר מכן, חלפה בקרבתו מכונית ספורט, במהירות שעלתה על המותר רק בחמישים-שישים קמ”ש. אמו של הילד – אישה צעירה לבושה בחולצת-בטן, חצאית-מיני, ונעלי-עקב גבוהות – חלפה ליד הילד כשהיא מפטפטת בקולניות עם חברתה הלבושה באופן דומה, מתעלמת ממנו.
“אתה מקשיב לי?” שאל עזראל.
“כמובן” ענה רפאל, והשיב את תשומת-ליבו לחברו.
“כדי לאזן את המשוואה דאגתי לכך שכולם יהיו נאים ביותר, מכיוון שאני יודע שנשות ישראל נאנחות לרווחה כשהן לא צריכות להודות עד כמה המראה החיצוני חשוב להן, ויכולות להמשיך להעמיד פנים שמה שהן באמת מתעניינות בו הוא האופי.”
“לא זכור לי שאתה התעניינת באופי עד לאחרונה.”
“אני לפחות הייתי כנה בנוגע לכך.”
רפאל הרים גבה.
“אוקיי, שיקרתי, אבל אני שד. אני אמור לשקר. על כל-פנים, מסתבר שהתאווה זוכה במקום הראשון, וחברתנו ונוס בוודאי הייתה מצרה על כך, אך הבחור הדמיוני בעל האיבר הבדיוני זכה לתשומת-הלב הרבה ביותר. מסתבר שבעוד הודאה ברדיפת-בצע איננה פופלרית, הודאה בתאוות מיניות בלתי-מרוסנות דווקא נחשבת לדבר חיובי.”
“אני אותיר לך להבין לבד מדוע.”
“זה לכשעצמו בסדר גמור, אך אתה יודע היטב כמוני שכלפי חוץ הן מעמידות-פנים שהן מריה הקדושה, אישה שאך ניסתה לכסות על חוסר-נאמנותה לבעלה. בכל-מקרה, הגעתי למסקנה שבעצם כולם משחקים את אותו המשחק: אגו וכבוד-עצמי – את מי אצליח לצוד או להעלות בחכתי, ואז משעשיתי זאת מה אוכל לקחת ממנו – וכמה מעט אוכל לתת בתמורה. כסף, חומר וריגושים ניתנים בתמורה למין. כשסחר-החליפין הזה נראה נוח מספיק, אנשים אף מתחתנים כדי להמשיך אותו בחוזה ארוך-טווח.”
“זה הכל טוב ויפה, אבל עזראל – אתה נמצא כאן הרבה מאוד זמן. אתה יודע שזה לא דבר חדש. בני-אדם שיחקו את המשחק הזה במשך אלפי שנים.”
“מאז שהפסיקו להיות ישירים ולחבוט לנשים בראש עם נבוט. אלו היו הזמנים, ואני הייתי שם תמיד כדי לחלק לגברים נבוטים יוקרתיים ואיכותיים יותר.”
“כן, ‘הזמנים הטובים’. נישואים לצורכי נוחות אולי היו קיימים תמיד, אבל הם נועדו גם כדי לשמש מסגרת יציבה, שבתוכה ניתן להביא ילדים לעולם.”
“אף גבר איננו מחפש במודע מישהי שתלד לו צאצאים, למרות שהטבע דואג שהדרישה הזו תשפיע על החלטותיהם של אנשים באופן תת-הכרתי. אולי בגלל זאת היית מצפה ששדון האדרנלין שלי לא יהיה בחירה כה פופולרית: אב בר-מינן איננו אב מושלם.”
“ועם זאת, הוא מקור לריגושים, ובתור שכזה הוא בוודאי זכה להצלחה רבה.”
“אכן. בעצם, כולם הצליחו – חוץ מהאחד שהציע חוכמה, כנות, ועומק.”
“מדוע אינני מופתע… אני יכול להיות די מרגש, אתה יודע.”
“נניח, אבל הגעתי למסקנה שבמקרה הזה עדיפה האיכות על הכמות.”
“שכחת ליצור את דמות הפדופיל הסוטה שמתמרן ילדות קטנות במטרה להכניס אותן למיטה.”
“אמרתי שלא ייצגתי שם את עצמי. בכל מקרה, אולי תתעניין לדעת שאיש-החוכמה שלנו דווקא זכה להצלחה אחת. לכן יש לך פגישה היום בערב.”
רפאל היה עסוק בלהנהן מוכנית, אך כשהבין את מהות הדברים ששמע, הוא ניתר במקומו.
אתה עשית מה?!
“שב, אתה מפחיד את דמויי-האנוש שאוכלים כאן סביבנו. אל תיקח את זה כל-כך קשה. אתה עזרת לי, ואני חשבתי להחזיר טובה תחת טובה.”
רפאל שקל את דבריו. הוא לא רצה לומר דבר מה שיגרום לעזראל להיפגע, ובכך יבטל את ההשפעה המוגבלת שהייתה לו עליו, ומצד שני – הוא לא סמך על השד עד כדי-כך.
“אני מקווה שזה לא עוד חלק בניסוי שלך.”
“חלילה. הלילה ההוא עם ונוס לימד אותי משהו. אגב, היא לא באזור, נכון?”
“השארתי לה את אחד ממספרי הטלפון שלך, אבל לא הייתי מפתח ציפיות אם הייתי במקומך. היא אלה עסוקה ביותר.”
“מה העניין עם כל הנסיעות האלו שלה?”
“היא נחוצה בארצות שבהן יש כמות רבה יותר של אהבה, רומנטיקה, ודברים דביקים שכאלו אשר אינך מחבב במיוחד.”
“כן. במקרה הזה הציניות, הפרקטיות החומרית, השטחיות ו/או תאוות המין של הישראלים מתאימה לי. אני תמיד אעדיף בחורה ריאלית שכזו על אחת שתתאהב בי בגלל רומנטיקה ורגשות.”
“תמיד?”
“ובכן, עד לאחרונה בכל אופן.”

הם סיימו את המנות שלהם, ולאחר שניגבו את ידיהם היטב במפיות הדקות, פנו לכיוון תחנת-האוטובוסים הקרובה.
“החלטתי לתת לאמצעי התחבורה הזה, הפשע-כנגד-האנושות הזה, הזדמנות נוספת.”
“זה עדיין עדיף על עגלות… רוב הזמן, ואני עוד אתחיל לחשוב שאתה נהנה מחברתי.”
“בעגלות לא הצטופפנו כמו תרנגולות בחווה-תעשייתית, ואל תבזבז את זמנך במחשבה המיותרת הזו עוד רגע אחד נוסף. פשוט הבטחתי למישהי שעובדת בצד השני של העיר שאבקר אותה.”
“בתור העשיר כקורח, בעל האיבר ארוך-הטווח, או הקופץ אל-מותו?”
“לא. בתור המלאך-המפוכח השובב והחשקן שהנני. זו מישהי שאני מכיר כבר זמן מה – לא מהאינטרנט! רק אנשים דפוקים יוצאים עם בחורות מהאינטרנט.”
רפאל צחק. הפעם כלי-התחבורה שלהם הגיע כמעט מיד אל התחנה. הם התמקמו במקום נוח במרכז האוטובוס, לאחר שעזראל וידא שאין מחבלים מתאבדים בתוכו. רפאל הרגיע אותו, ואמר שהוא קולט נפש אומללה שכזו ממרחקים, ושבתור מלאך-חבלה שתומך בטרור ההתנהגות שלו פשוט אירונית.
“אני מעדיף להישאר אירוני וחי, מאשר ישר ומת.” עזראל סיכם את העניין, ושניהם שתקו במהלך הנסיעה. זאת אומרת, עד שהתיישבו לפניהם זוג של בני-נוער, ובמושבים שלימינם זוג נוסף. כבר מההתחלה שוחחו הארבעה בצעקות רמות. רפאל טפח על שכמו של חברו, כשראה את ידיו נקמצות לאגרופים ומתחילות לרעוד.
“לא נותרה לנו עוד דרך ארוכה, וזה לא כזה נורא.”
“חייב… להרוג…” סינן עזראל, אך נשם נשימה עמוקה, ונרגע.
ואז החלו הנשיקות: קול שאיבה ייחודי, רם כקולו של רב-קומות הקורס לתוך-עצמו, כשל אדם הנאבק בכל כוחו בסתימה בשירותים, שלה גרם אורח מזדמן שמעיו בגדו בו.
עזראל חישב ממוצע וגילה שהם התנשקו כל 2.47 שניות, או כל 3.6 מילים שאמר הבחור, בשעה שהבחורה הייתה אחוזה תחת זרועו הימנית בלפיתת-בעלות. לא שהיה לו הרבה להגיד, אבל הוא בהחלט חיפה על-כך בתיאבון בריא לשפתיים וצוואר.
“איפה הכפתור של ה’השתק’?” סינן עזראל, ואחז את קצות מושבו עד שאצבעותיו הלבינו.
“עוד מעט, עזי. עוד מעט.”
ואז הם נתקעו בפקק.
“יו, איזו מסיבה פצצות … (קול מציצה) … הייתה אתמול. ראית איך … (קול יניקה) … כפיר וספיר קרעו את הרחבה? (קול שאיבה) יו איזו כוסית היא. יש לה תחת… (קול חבטה, שמשמיעה גולגולת כשהיא פוגעת בעצם קשה – במקרה זה מושב של אוטובוס)”
החברה/תומך-לזרוע קצת התרגזה לשמוע על האחוריים שמראם עלה על שלה, ודחפה את חברה/מסמן-הטריטוריה שלה קדימה. רגע לאחר מכן הם החלו לריב בקולניות, ועזראל התרווח במושבו.
“אני לא מניח שהיה לך חלק בדבר.” אמר רפאל, ועיווה את פרצופו בשל הצרחות הרמות.
“מה פתאום?! זאת לא אשמתי שהבחור אינו מסוגל לשלוט במוצא-פיו.” אמר עזראל, וחייך לעצמו בסיפוק שהיה כהודאה באשמה. לצערו, עד שיצאו מהפקק התוך-עירוני, כבר סוכם נושא הישבן. ציונים מפורטים לעגלגלות, רטט, ומוצקות ניתנו, והמשבר חלף. כשקול המציצות חזר להדהד בחלל-הרכב כפי שסלע מתרסק מהדהד בחלל מערה, עזראל החל לחבוט את ראשו קלות בחלון.
רפאל נאנח לעצמו, ופנה אל הזוג:
“סלחו לי, אבל האם אתם יכולים בבקשה שלא להתנשק בקול כה-רם?”
“מה זה עניינך, סבא’לה?”
“הוא בטח מקנא” הוסיפה הנערה, שמצאה אישור מחודש לערכה כבן-אדם בתור בעלת ישבן-מכובד.
“יא’ללה יא’ללה, עכשיו ‘סתובב לפני שאני אביא לך אחת לפנים.” סיים החבר, חזהו מנופח מגאווה, ונוצות הטווס הדמיוניות שלו מתנופפות בפני הנקבה הצמודה אליו. בעוד מספר חודשים הוא יתגייס ליחידה קרבית בצבא, שם יעשה ימים כלילות עם חבורת גברים, ומשיחזור לאחר מספר שבועות לביתו, יגלה שחברתו הנאמנה דווקא מעדיפה לבלות במיטתו של הג’ובניק השנוא עליו כל-כך.
רפאל פתח את פיו כדי לענות, אך עזראל הניח יד על כתפו.
“אנו מתנצלים. אנא, שוב לפעילותך המהנה.”
עיניו של רפאל נפערו בפליאה.
“טוב, רק תרסן את החבר האשכנזי הזה שלך.” אמר הגיבור, וחברתו אצילת-הנפש צחקקה בלבביות כשהזכר הדומיננטי שלה שב לשאוב את עורה לתוך פיו בקולות רמים.
“לפני שאתה אומר משהו, המתן.” אמר עזראל, ונראה כאילו הוא מתרכז מאוד בנוף שמחוץ לחלון האוטובוס. לא עברה יותר מדקה לפני שהנערה צרחה בבהלה, ונרתעה מחברה. בדיקה מדוקדקת יותר של המאורע חשפה גוש גדול, מוגלתי ומדמם, ישירות על שפתו העליונה של הבחור.
אוי לא!” קרא עזראל, “זה נראה כמו מקרה חמור במיוחד של הרפס השפתיים! ושמעתי שזה מדבק.”
אינסטינקטיבית, הבחורה שלחה יד אל שפתיה, ונוכחה לגלות באימה שגוש מפלצתי זהה גדל לו במהירות על שפתה התחתונה. היא צרחה במלוא גרונה, ולחצה בפראות על לחצן ה’עצור’ של האוטובוס. התזמון היה מושלם, מכיוון שהרכב ניצב ממש בקרבת תחנה, ועצר מיד. היא רצה אל הרחוב, וחברה אחריה – מנסה להרגיע אותה בקריאות ‘מאמי’ ו’נשמה’. הזוג השני שקל לרגע את האפשרויות שלו, ובחר לרוץ עם העדר.
“ערמומי.” ציין רפאל.
“אני מצטער רק שלא עשיתי זאת קודם… אבל הצורה שבה הוא דיבר אליך. אני אכה את שניהם בדבר עוד הלילה.”
“אין צורך. הם למדו את הלקח שלהם.”
“לא. הם לא, אבל זה בסדר, יש לבוס שלי פגישה איתו בדיוק בעוד שנתיים, כשהנגמ”ש שיסיע אותו יעלה על מטען צד, ואיתה כשהנהג השיכור שיסיע אותה יכיר מקרוב משאית בחמש בבוקר.”
“שוב משאית?”
“זו אגודה מסויימת שעובדת עבורנו. הם כולם נהגי-משאיות, ולא ברור לי בדיוק למה. עכשיו אתה מבין מדוע אני שונא לנסוע בכלים האלו? מלבד ההמתנות הארוכות והעצירות התכופות, הם נוטים להכיל בתוכם כמות גדולה מהרצוי של טיפוסים נאלחים, בעייתים, או פשוט מטורפים.”
“זאת דרך אחת להסתכל על זה. אותי האוטובוסים תמיד הדהימו במובן הזה: ראה את כל האנשים האלו סביבנו. יש כאן אולי בין עשרים וחמישה לשלושים אנשים, כמעט כולם זרים זה לזה, ואת כל הזרים האלו מסיעה הקופסה הזו ליעדים משותפים. אנשים שנוסעים יחדיו, אך אינם מפתחים אף לא צל של קשר עם חבריהם לנסיעה. כולם מקבלים כמובן מאליו את ההתנייה החברתית, ונותרים שותקים במושביהם.”
“כשאתה שומע אחד או שניים מהם צועקים בקול רם אל תוך הסלולרי שלהם.” עזראל עיווה את פניו, מכיוון שהתייחס לאדם שישב במרחק כמה מושבים לפניהם, והחל לצעוק על אישתו בטלפון. “אתה מבין בדיוק מדוע הם מעדיפים שלא להתחבר אל הזרים האלו.”
“ועם זאת, הפוטנציאל שבחוויה, לעומת המציאות, פשוט מעציב אותי. חבורה גדולה של זרים שנוסעים יחדיו.”
“אני חושב שהבדידות החלה להשפיע עליך, ידידי. בני-אדם שונאים זה את זה. הם היו רוצחים או אונסים אחד את השני אם רק היית נותן להם את ההזדמנות.”
רפאל גיחך.
“גם אם אסכים איתך שיצר האדם רע מנעוריו, במרבית המקרים, צריך אומץ בשביל לרצוח או לאנוס. לא כולם זאבים. חלקם משולים לכבשים, או פרות-”
“בהתאם לכמות השומנים-”
“לא לכך התכוונתי, ועם זאת, אנחנו אוהבים יותר את הכבשים הללו, מכיוון שלפחות אינן מביאות רוע לעולם.”
“אתה טועה. הכבשים הרבות מאפשרות לזאבים המעטים לשלוט בהן, לאכול מהן כשהם רוצים, ובאופן כללי לנהל את העולם באין מפריע. בכך שהן אינן מתנגדות לרוע ואינן נוקטות עמדה, הן מאפשרות אותו ובעצם מהוות חלק ממנו.”
רפאל נאנח לעצמו.
“למרות שהדברים שאמרת קשים, אני מבין את כוונתך.”
“אנחנו אולי עובדים בשביל אדונים אחרים, אך בינך וביני יש יותר מן המשותף, מאשר בינינו ובינם, אך נצטרך לדחות את הדיון שלנו בינתיים, מכיוון שאני צריך לרדת בתחנה הבאה.”
רפאל הביט החוצה. הם קרבו למתחם הבורסה ברמת-גן.
“אני צריך לתהות לגבי הידידה הזו שלך?”
“יזיזה, קודם כל, והיא עובדת כאן ביום – לא בלילה. לאן אתה נוסע, בכלל?”
“ענייני עבודה.”
“אל תוסיף מילה. ובכן, מתוקף תפקידי עליי לאחל לך שתיכשל.”
ועם הדברים האלו, עזראל כמעט וזינק אל מחוץ לאוטובוס ברגע שנפתחו הדלתות האחוריות. כשרגליו נגעו במדרכה, הוא קרא בשמחה, ונשא ברכת תודה ללוציפר.

באותו הערב לבש עזראל את צורתו של חתול שחור בעל עיניים צהובות חודרות, וטייל לו בתל-אביב עד שהגיע לפארק שברחוב קינג ג’ורג’; שם טיפס על עץ אסטרטגי, וצפה ברפאל יושב על ספסל לצידה של בחורה, איתה שוחח.
היא הייתה צעירה – בשנות העשרים המוקדמות שלה. בהופעתה לא היה דבר שציין אותה לטובה במיוחד, אך גם לא לרעה: היא לבשה חולצת-כפתורים בצבע קרם, וחצאית שחורה; את פניה ניתן היה להגדיר באופן הטוב ביותר כחביבות, ושרברבים התהדרו בחזה מפואר משלה; עיניה היו חומות, ובאותו הרגע הקרינו בעיקר חביבות. היא דיברה בקול נמוך, ולולא היה רפאל כה טוב בהאזנה היה כנראה צריך להתאמץ כדי לשמוע את דבריה. הדבר שמצא חן בעיני עזראל יותר מכל היה התיק הקטן שנשאה, עליו הוטבע לוגו של פני-חתול.
“מיאו.” אמר עזראל, לאחר שזינק מהעץ עליו ישב, וקרב אל השניים. רפאל נראה מופתע לראותו, אך הבחורה, באופן טבעי, לא חשדה בדבר, ואפילו שמחה להפנות לרגע את תשומת ליבה מהזר, שמראהו המרצד נסך בה תחושות נעימות, אך גם היה מבלבל.
“שלום לך, מר חתול.” היא אמרה, וליטפה את עזראל מאחורי אוזניו. הוא זינק אל הספסל, והתמקם לו בין שניהם, נהנה מליטופים נוספים.
“אני רק מקווה שהוא לא ירשה לעצמו לשבת בחיקך.” אמר רפאל בטון רב-משמעות.
“הוא רק חתול. אני חושבת שאסלח לו.” היא אמרה, וחייכה.
“בכל זאת, רק נפגשתם.”
היא צחקה, והרימה את עזראל החתול בשתי ידיה. הוא חייך חיוך חתולי ביותר, והביט אל רפאל.
“יפה בעיניי שאת אוהבת חיות.”
“מאוד. חיות לא גורמות נזקים לסביבה שלהן כמו בני-אדם.”
“לא. לא כמו בני-אדם.” אישר רפאל.
“הוא נראה כאילו הוא מבין על מה אנחנו מדברים.”
“אני בטוח שהוא מבין. לצערו, אבל, הוא לא ממש יכול להשתתף בשיחה – לא בתור חתול, בכל אופן.”
היא צחקה שוב, והניחה את עזראל שוב על הספסל. הוא קרץ לרפאל, וזינק לעבר השיחים.
“זה היה משונה.” ציינה הבחורה, ששמה היה אנה. קולה היה ברור יותר כעת, וישיבתה נינוחה יותר.
“בדיוק סיפרת לי על המשפחה שלך, לפני שהחבר השחור שלנו קפץ לבקר.”
“נכון. אז לאחר שאבי נעלם לו, אמא הייתה צריכה לטפל בי ובאחותי, ו… נאמר שהיא לא ממש רצתה את התפקיד. אחרי שהיא חלתה במחלה היא נעשתה עוד יותר חסרת-סבלנות לגבינו.”
“ומה המצב כיום?”
“… היא הייתה שמחה אם הייתי כבר ‘עפה מהבית’, ובאותו הזמן היא צועקת עליי שאני נוטשת את אימי הזקנה והחולה. לפני שבאתי לכאן, למשל, רבנו.”
“קשה לי לדמיין אותך רבה עם מישהו.”
“כן, אני לא ממש מתווכחת איתה יותר, אבל כשאני שותקת אני חשה רע יותר בפנים, אז אמרתי לה בשלווה שזה המצב, ושאני הולכת. היא כבר רגילה לראות אותי בוכה לאחר מפגשים עם גברים, אבל זו לא סיבה שלא להיות אופטימית, נכון?”
רפאל שתק לכמה רגעים.
“מצער אותי לשמוע שמישהי טובה כמוך הייתה צריכה לעבור קשיים שכאלו.”
היא חייכה, ואמרה “טוב, הקשיים שלנו עושים אותנו מי שאנחנו”. היא ניסתה לצחקק, אך הקול שבקע מגרונה לא הסתיר את העצבות הטבועה בה.
ואז החריד את שניהם קול רם ובוטח, חלקלק כג’ל לשיער.
“אם זה לא חברי הטוב משכבר הימים, רפי. מה אתה עושה כאן, נבל זקן שכמותך?”
הדובר היה, כמובן, לא אחר מאשר עזראל, ששב והצטרף אל השניים – הפעם בדמות אדם.
“אנה, הכירי את חברי עזרא. עזרא, זוהי אנה.”
“יצור מקסים.” אישר עזראל, נטל את ידה בידו בטרם הספיקה להחליט אם למחות, ונשק לה. “שמעו, בדיוק הייתי בדרכי למסעדה נחמדה, שנמצאת בקרבת מקום. אני מזמין את שניכם להצטרף אליי – על חשבוני.”
רפאל רצה לומר ‘לא תודה, אנחנו נוותר’, אך התחושה בקרבו דחפה אותו דווקא לומר “נשמח להצטרף אליך” לפני שהספיק לחשוב על כך. אנה נראתה מופתעת מעט, אך קיבלה את הדבר, ותפסה את מקומה בין שניהם.

כך הלכו להם השלושה ברחובות תל-אביב, ועד מהרה החלו להחליף שנינויות בקצב שעלה אף על יכולתו של כותב שורות אלו לתעד – מגחכים על מנהגיהם השונים של אנשים, על מקומם בעולם, ועל העיצוב הנוראי של חלק מהמקומות שעל פניהם חלפו. לבסוף ישבו שלושתם באותו המקום שבו ישבו שני המלאכים עם ונוס כמה ימים לפני כן, אכלו המבורגרים וצ’יפס (עזראל, במיוחד, שמח לגלות שאנה איננה צמחונית), ושתו שוב מהיין המשובח שהופיע בתפריט רק בזמנים שבהם עזראל בחן אותו.
“אתם יודעים, אני אפילו לא בטוחה בני כמה שניכם. בכרטיס שלך היה מצויין שאתה בן עשרים ושבע.” אמרה אנה, שלחייה כבר היו סמוקות למדי.
“באמת? מעניין מאוד.” ענה רפאל, ושיגר מבט מצמית לעבר חברו. “בני כמה אנחנו נראים לך?”
“נראים? זו מילה בעייתית כשזה נוגע אליכם. אולי זה ישמע מוזר, אבל אני לא כל-כך מצליחה לאבחן אתכם לפי המראה. לפי מההתנהגות שלכם הייתי אומרת שאתם מאוד … מאוד מבוגרים. לא זקנים-”
“חלילה.” אמר עזראל, וחייך את חיוכו השטני.
“אלא פשוט מאוד מבוגרים. אולי אני מדברת שטויות.” היא הניחה את ראשה על משענת המושב, ופלטה אנחה קלה. “אני מרגישה קצת לא שייכת.”
הם הביטו זה בזה לרגע בחשש.
“אבל למרות זאת, אתכם אני מרגישה יותר בנוח משחשתי עם אנשים במשך … בעצם, אי-פעם. אני בדרך-כלל אפילו לא שותה בפגישות ראשונות.”
“גם אנחנו לא. כלומר, הוא לא.” ענה עזראל.
“אלא אם זה יין מבציר ארבעים ואחת, ואתה משלם עליו.”
“אני משלם עליו מכיסי, אך אתה משלם עליו בשטויות שפולט פיך.”
“אני חושבת ששניכם פלטתם אותה כמות של שטויות עוד לפני ששתיתם.”
“עם בחורה כמוך, חייבים לפלוט שטויות.” אמר עזראל.
הם הביטו זה בזה בשתיקה למשך רגע ארוך, ואז רפאל כחכח בגרונו, וטען כי הוא חייב לקפוץ לשירותים.
כשהעמיד פנים שהוא מרוקן את השלפוחית שלו, הוא חש עקצוץ מוכר בקרבת לאוזנו.
“באת להשגיח עליי, ריבק?”
“אתה משאיר אותה לבד עם השד?”
“אני חושב שהוא מצא חן בעיניה.”
“גם אתה מצאת חן בעיניה.”
“אני מתכוון… יותר ממני. אני נותן להם את ההזדמנות לדבר בפרטיות.”
“אתה מטורף, רפאל! חיית בגפך במשך אלפי שנים, ועכשיו אתה מתכוון לוותר על הבחורה הזו… בשביל שד?”
“היא מאוד נחמדה, אבל… ” הוא נאנח בכבדות. “היא לא מריה.”
“אף אחת לא מריה, רפאל. אם אתה לא חוזר לשם בזה הרגע, ומטרפד את מאמציו של השד הזה להשחית נפש אחת תמימה – כי זה בדיוק מה שהוא עושה כרגע, וזו כנראה הייתה התוכנית שלו מלכתחילה – למצוא בחורה אחת בארץ הזו שיכולה לזהות נפש איכותית ורוצה להיות איתה, ואז להרוס אותה. אם אתה לא תעצור אותו, אני הולך-”
רפאל לכד את פיה של הרוח בין שתי אצבעותיו – תנועה סמלית, שהרי לא ניתן היה לגעת בריבק באופן פיזי, וסימן לו לשתוק.
“אל תדאג.”

כשרפאל חזר אל השולחן, היו אנה ועזראל שקועים במבצע חיסול של קינוח שוקולד גדול. כפית שלישית המתינה לה בדממה ליד מושבו.
“נו, למה אתה מחכה?” שאלה אנה. “כל הקודם זוכה.”
המלאך חייך, והצטרף אליהם.
“בדיוק שאלתי את אנה כאן מה גרם לה לענות למודעה שלך.”
“המודעה שלי. כן, אבל אני חושב שאני כבר יודע את התשובה.”
שניהם עצרו, כפיות עמוסות שוקולד מרחפות כסנטימטר משפתותיהם.
“חיפשת את האהבה שהייתה חסרה לך אצל גברים, אך כל הגברים שנמשכת אליהם פגעו בך. בפעם הזאת החלטת שאת רוצה להכיר מישהו שבאמת יהיה טוב אלייך, אבל לא ישעמם אותך עד מוות.”
השוקולד נשר בדרמטיות מהכפית של אנה.
“אתה טוב. מהר! על מה אני חושבת עכשיו?”
“לא יפה לומר.” אמר עזראל, ושלושתם צחקו.

“אך אם אדבר ברצינות, ובבקשה אל תיפגעו, אבל גברים הם זונות. הם ישכבו עם כל בחורה שתהיה להם את האפשרות לשכב איתה, בתור ברירת מחדל. בלי קשר לרגשות כלשהם, ולכוונות. אם יש מצב לסקס – אז יש מצב לסקס.”
“וזה אמור להיות אחרת?” שאל עזראל, ואנה הזעיפה פנים.
“כשפעולת ההזדווגות היא ערך עליון, שמתייחסים אליו כהישג נצבר, אז זו ההתנהגות שמקבלים.” אמר רפאל.
“על מה אתה מדבר?! לא הבנתי מילה.” אמר חברו.
“אני מתכוון שגברים יושבים להם בחבורה, ומתפארים בכיבושים, ובמספרם.”
“אתה מתכוון במספרים.” תיקנה אנה.
“זוהי דרכו של עולם.” אמר עזראל, שחש שלא בנוח מכל הדיון.
“ואני ממשיכה ליפול ברשתם דווקא של הגברים האלו, ולא של הגברים שיהיו טובים אליי, כי אלו הגברים שאני נמשכת אליהם. אני מרגישה לפעמים שאני קורבן של הטבע. אני מתלהבת מאותם הטיפוסים שנשים מתוכנתות גנטית להימשך אליהם, גם כשאני יודעת שזה רע עבורי, אך ללא ההתרגשות מה הטעם? ללא אהבה, מדוע זה נקשור גורלנו בזה של אדם אחר?”

הם הקישו את כוסותיהם יחדיו, לאישור דבריה.
“אבל זהו האתגר שבני-אד… כלומר, כולנו, צריכים לעמוד בו – האם להתעלות מעל טבעם החייתי, אשר מושך אותם מטה.” אמר רפאל בקולו הרגוע.
“אתה טועה. הטבע החייתי פשוט מוביל אותם למה שיביא להם הנאה בחיים האלו.” אמר עזראל.
“אני חושבת שאני רוצה להתעלות מעליו… לפחות בתחומים מסויימים. אני לא יכולה להאשים את הנסיבות בכל דבר שקרה לי, ולכן אני משתדלת לשנות את מצבי בכוחי שלי.”
הם שתו לחייה, והמשיכו לפטפט…

עזראל הסיע את אנה חזרה באיזבל הפורשה. רפאל ישב במושב האחורי, ושלושתם ניהלו שיחה ערה במשך מרבית הדרך.
“וזו אחת הסיבות שקומוניזם לא עובד.” אמר עזראל.
“אתה לא יכול לצפות מאנשים רגילים שיקחו אחריות מלאה על חייהם. הם צריכים שכבת-ביניים של מנהיגים שתספק להם הדרכה – אם אלו אנשי-דת, קצינים זוטרים בצבא, או פעילי איגודי-עובדים.” אמרה אנה.
“ולרוב, אותם אנשים יזניחו את אלו שלהם הם אמורים לדאוג, לטובת הקריירה האישית שלהם. תני לאדם כוח, והוא ירצה עוד. ככל שתאוותו לשררה תגדל, כך הוא יושחת בקלות רבה יותר.”
“מילת המפתח בדבריך היא לרוב, ידידי. המעטים שנותרים ישרים מהווים דוגמא ומופת לשאר.” אמר רפאל.
“ואיזו טובה צומחת מדוגמא ומופת? בני-אדם יודעים שחייהם זמניים, ולכן הם ממהרים לחטוף כמה שיותר עבור עצמם, ולעזאזל הזולת! הרי זו אך התנהגות הישרדותית הגיונית – דרוויניזם במיטבו.”
“בני-אדם שאינם יכולים להתעלות מעל החומר נוהגים כך, אך הנעלים מהם מבינים שלכל פעולה שיבצעו בחייהם על האדמה ישנן השלכות, והם משתדלים לקחת את האחריות ולבחור את הבחירה הנעלה ביותר.”
“כדי שבני-אדם ינהגו בצורה זו, עליך לשכנע אותם קודם בקיומה של נשמתם, וגם אז הם יצייתו לך מתוך פחד. כבר ניסיתם את זה…”
עזראל רצה להגיד ‘אופס’, אבל בחר לשתוק. הוא חש בנוח מדי, וכעת הוא פלט יותר משהיה צריך.
“ניסיתם מה?” שאלה אנה בסקרנות.
“דת, אנה. כבר ניסינו לספק לאנשים אמונה בעלת מבנה מסודר, וזה הפך לדת.”
שניהם המתינו לתגובתה במתיחות.
“ודתות נעשות מעוותות ומושחתות במשך השנים.” היא הסכימה. “איזו אמונה אתם ניסיתם לספק לאנשים?”
“הו, בערך את כולן.” אמר רפאל, ללא שמץ של חשש בקולו. עזראל התכווץ בכיסאו.
אנה העבירה את מבטה בין שניהם, מספר פעמים.
“מה אתם, בדיוק?”
“מה ליבך אומר לך?” שאל רפאל בביטחון.
“שהסיבה שאני מרגישה כל-כך נוח במחיצתכם היא בגלל שאתם לא בדיוק בני-אדם.”
“שטויות. ברור שאנחנו בני-אדם.” אמר עזראל.
“איך זה גורם לך להרגיש?” המשיך רפאל, מתעלם ממנו.
“… אני לא בטוחה עדיין.”
הם המשיכו בנסיעתם בשתיקה.
“זה אומר שאנחנו לא נתראה יותר?” היא שאלה לבסוף.
“מה פתאום?!” ענו שניהם יחדיו.
“חשפתי את הסוד שלכם. אם אתם לא מתכננים להרוג אותי, הייתי מצפה שתיעלמו לכם.”
“זה תלוי, בעצם.” אמר רפאל. “את מי מאתנו את מעדיפה?”
היא הביטה בנוף החולף במהירות.
“אני מעדיפה את שניכם יחד, בדיוק כפי שאנחנו כעת.”
“לעזאזל.” אמר עזראל, אבל ללא שמץ של אכזבה בקולו.
“מצאת אבן-חן בגבעת כורכר, ידידי.” אמר רפאל.
“רק חבל שהיא גרה במקום כמו נתניה.”
שלושתם צחקו, ואנה פלטה משהו לא חביב במיוחד על תל-אביב.
“אמן.” אמר רפאל, ועזראל עיווה את פניו. מיד לאחר מכן הם המשיכו בדיונם על הצורך במנהיגים, ועל הסיבות מדוע רעיונות טובים נכשלים במבחן המציאות…

למחרת היום נפגשו רפאל ואנה ברחוב מסוים בדרום תל-אביב, ליד חנות קטנה שמכרה מברשות מכל מיני סוגים, ובכל מיני וצורות.
“תמיד תהיתי היכן אוכל למצוא מברשת מושלמת עבור הג’ירפה שלי.” ציינה אנה.
“ואם תרצי לנקות את אוזנו של פיל-המחמד שלך, תדעי בדיוק היכן לרכוש את הכלים.”
“אני לא מאמינה שהם זוכים לקונים רבים. בעיקר לא עם הדגם המסוים הזה…”, היא בחנה מברשת עגלגלה, “לניקוי הנחיריים.”
“זה בדיוק הרעיון, יקירתי. זהו בדיוק הרעיון.”
הם נכנסו אל החנות, ורפאל שיגר הנהון קצרצר לבעל-החנות הזקן. הלה הנהן חזרה, וללא-אומר הגיש לו חבילה חומה חסרת מאפיינים, שנראתה כמכילה ספר.
“ממש כמו בסרטי-מרגלים. אתה לא חושש שאגלה למישהו?” היא שאלה כשיצאו חזרה אל הרחוב. שמש אחר-הצהריים צבעה את המבנים הישנים בגוונים אדמדמים, והטילה צללים ארוכים.
“אם אומר לך שעדיף שעזרא לא ידע על כך, אוכל לסמוך עלייך?”
“ברור. מפליא אותי איך אתם יכולים להיות חברים, כשאתם צריכים להסתיר זה מזה כה רבות.”
“אנחנו פשוט משתדלים לכבד את הגבולות שבין עבודה ויחסים אישיים.”
“עבודה… האם אתה באמת עובד במשהו? אני מתכוונת, חוץ מהתפקיד המגניב והסודי לחלוטין שלך.”
“… הכללים דורשים שאני אעמיד פנים, לכן מדי פעם אני עובד במרכול קטן במשמרת הלילה.”
“אפשר להתפרנס מזה?”
“זה גם מה שהבעלים תוהה. הוא בטוח שאני סוחר-סמים, ועד כה לא מצאתי סיבה לתקן אתו.”
“יהיה לו קל יותר להאמין שאתה סוחר-סמים מאשר מלאך.”
רפאל חייך.
“ואיכשהו, לך הדבר לא מפריע כהוא זה.”
היא משכה בכתפיה.
“אני חושבת שמצאתי בדיוק את מה שרציתי, במובן מסוים.” היא נשקה לו על לחיו. והוא נראה נבוך.
באותו הרגע הופיעה דמות מוכרת מעבר לפינת הרחוב, כשהיא שורקת לעצמה ומשחקת בצרור מפתחות אימתני.
“אתם לא מאמינים מה עשיתי לפקח אחד, שניסה לרשום לי דו”ח. בואו נגיד שיעבור קצת זמן עד שהוא יוכל שוב לשבת בנוחות.”
“ואתה מעדיף את זה על נסיעה באוטובוסים?” שאל רפאל.
“אני מעדיף לבלות עוד עשר שנים בכלא של דריווש מלך-פרס, מאשר לנסוע שוב באוטובוס.”
“אז לאן שניכם נוסעים מכאן?” שאלה אנה.
“הו, שום דבר מעניין.”
“אני בטוחה.”
“מצטער, יקירה.” אמר עזראל. “אבל אם אגלה לך אני חושש שאצטרך לחטוף אותך, ולמרות שהמחשבה בהחלט קורצת-לי, רפי כאן כנראה לא יאפשר לי לעשות זאת.”
“לעזאזל! כלומר… זה בסדר מבחינתכם אם אומרים את זה?”
“רק לא בקול רם מדי. אני בטוח שהוא עסוק עכשיו באיזו פעילות זדונית חשובה, ולא היינו רוצים למשוך את תשומת ליבו אלינו.”
הם הבטיחו לאסוף אותה כשיסיימו את עניינם, והיא מצידה הבטיחה לחפש דברים מעניינים לקנות להם בזמן שתטייל לה בעיר, ובעיקר ‘לבוש קצת יותר מודרני’ לרפאל.

בעצם, לא הייתה לשניהם שום משימה חשובה. הם נסעו לאחד מחופי-הרצליה, ושם החנו את איזבל כשפניה אל הים.
“היא מדהימה.” אמר עזראל.
“בהחלט… לכן, ידידי, סלח לי על דבריי, אבל אם תפגע בה בכל דרך כלשהי-”
“הסר ספק מלבבך. אינני מסוגל לפגוע בה יותר משאתה מסוגל לכך.”
הם שתקו במשך כמה רגעים ארוכים.
“אז מי מאתנו זוכה בנערה?” שאל עזראל לבסוף.
“אף לא אחד, ושנינו יחד.”
“אני מבין. בעצם, אני חושב שהמצב מוצא-חן בעיניי. ממילא התחלתי לחוש שוב את הצורך למצוא לעצמי איזה גוף לבלות איתו את הלילה, ותו לא.”
“ולמרות שאני אוהב אותה, היא איננה זו שאני תר אחריה; האחת שנמצאת במקום כלשהו בעולם.”
“אתה מודע לכך, כמובן, שסיפור על בחורה אשר מתחברת לשני מלאכים מצדדים מנוגדים של המתרס, איננו יכול באמת להיגמר בטוב.”
רפאל חייך לעצמו בשלווה.
“עוד נראה לגבי זאת. עוד נראה.”

הם הביטו בדממה בשמש הארגמנית שוקעת בתוך מי הים-התיכון, ואחר נסעו משם…

Categories: Stories

התערבות שמיימית ה’ – חלק שני

“חשבתי שאתה מתכוון לחנך אותי – למה פאב?”
“הו, זה יהיה חינוכי.”
“כשזה מגיע למקומות כאלו, אני הוא שיכול לחנך אותך.”
עזראל עקב אחר מבטו של רפאל, שסקר את המקום האפלולי למדי מהפינה שבה התמקמו ליד הכניסה: האוויר היה דחוס מעשן של סיגריות, שהצטבר במקום במשך שעות, וחיפש נואשות מקום מפלט מעצמו; מוזיקה ישראלית התנגנה ברקע – לא רועשת מדי, ולא דיסהרמונית במיוחד; אנשים רבים מילאו את המקום, שהכיל מלבד הבר הארוך וההכרחי (כולל ברמנית בעלת חיוך מעודד תשרים, ומחשוף מעודד… עוד תשרים, למרות שאפילו עם כל הפוש-אפ שבעולם היא עדיין הייתה צריכה להתאמץ להתאים את מה שאין – למה שדרוש) גם מקומות ישיבה נוחים, מרופדים בתחליף-עור שחור, סביב שולחנות מלבניים, שקופים ונמוכים.
“מה אתה זומם?”
“אני לא זומם. הראה לי בבקשה כמה מועמדות הולמות שצדת כבר בעינך.”
“לא עשיתי שום דבר כזה.”
רפאל נעץ בו מבט מאוד מסויים, ועזראל צחקק במבוכה והצביע על מספר בנות – בלא להסתיר כלל את העובדה שהוא עושה זאת.
“מרוכזת מדי בעצמה, משעממת עד כדי כאב, תשובות א’ וב’ נכונות, מחפשת שעשועים בלבד, וזאת… כועסת על גברים.”
“אבל הן נראות טוב! מה רע בכל זאת?”
“שום דבר, אם אתה רק מתכנן עליהן ללילה.”
“… אני מתחיל להבין. אז… אתה אומר שאני צריך לחשוב לפחות במונחים של שבוע.”
“יותר.”
“אני צריך משקה.”

בזמן שעזראל ניגש אל הבר, וחמק (כשעל פניו הבעה מיוסרת) ממבטים ששלחו לעברו שתיים מהבנות, רפאל המשיך לסרוק במבטו את באי-המקום – את הנוכחים, את המצטרפים, ואת העוזבים.
“הברמנית הזו הייתה פשוט ‘בשלה’. רק הייתי צריך לשלוח יד ולקטוף אותה. אני מקווה שאתה מבין עד כמה זה קשה לי.” עזראל הגיש לעמיתו-יריבו משקה ירקרק ששכבת קצף דקה מכסה אותו. רפאל עיווה את פניו, טעם מהמשקה, עיווה אותן עוד יותר, ואחר שיחק בקשית שלו.
“הטעם לא משתפר אם מערבבים את זה, האמן לי. עכשיו מה?”
רפאל צעד קדימה, ומשך בידו את עזראל אחריו.
“היי היי! זהירות על הז’קט! זה מקורי של – בעצם אתה ממילא לא מבין במעצבים.”
“אני בטוח שהוא ייצר אחד חדש עבורך אם הצורך יתעורר. כעת אני רוצה שתגיד שלום למכרה ותיקה.”
“שלום, רפאל, ומי החבר שלך?” שאל קול נשי שיכל לגרום למוט פלדה להימס. הוא היה שייך לבחורה בעלת שיער אדמוני שופע, עור בהיר חסר-פגמים, שפתיים מלאות בעלות גוון ארגמן, ועיניים ירוקות שגרמו לכל העיניים הירוקות-כביכול ברחבי הארץ להיראות בבירור כסוג של חום שהאור נגע בו בצורה מסויימת. היא לבשה חולצה ומקטורן שחורים, שלא חשפו את עורה, אך היו הדוקים באופן שהחמיא לגזרתה. מכנסיים שחורות עטפו את רגליה באדיקות שבה אדם טובע אוחז בקרש עץ.
“זהו עזראל. עזראל – ונוס.”
“ה-ונוס?”
“ה-ונוס.” ענתה ונוס. מראה פניה היה כשל מישהי בשנות העשרים המאוחרות שלה.
היא הסיבה לכך שגררתי אותך לכאן, עזראל. מה מביא אותך הפעם לארצנו הקטנטונת, וי?”
“זו לא הארץ שלך, רפאל. אתה זר בה כמו בכל מקום אחר. ולשאלתך – עסקים.”
“אני מת על עסקים. אולי אני ואת יכולים להתעסק- כלומר, לעזור אחד לשני.”
היא בחנה אותו במהירות, מבע פניה אדיש.
“אז אתה אחד מאלה. אני מתחילה לחשוב שרפאל נעשה מעניין יותר, או לחליפין שהוא שוקל לעבור צד.”
“אני יכול להבטיח לך שאין לי כל מחשבה כזו.”
“הוא טהור עד כדי בחילה.” אמר עזראל. “אפשר להציע לך משקה? והאמיני לי שאני לא מציע סתם. הלילה אני לא מבזבז משקאות על כל אחת.”
“כלומר, שאם אתה מציע לי משקה זאת השקעה לעתיד.”
“לא, זאת הערכה של ההווה. לשבת במחיצת ונוס, כלומר – כבוד, את יודעת?”
“הוא בדרך כלל רהוט יותר.” אמר רפאל.
“אתה רשאי להזמין עבורי משקה, אבל תצטרך להשקיע יותר מכך כדי לכבוש אותי – אני בהחלט מסוגלת להזמין משקאות לבד.”
“את יכולה לקבל את שלי.” אמר רפאל, והשתעל.
“אתה שב בשקט וגמור את הזוועה שלך. את שותה יין?”
“רק את הטוב ביותר.”
“לא הייתי מצפה לפחות.” וכשחיוך מרוצה נסוך על פניו, עזראל שם פעמיו אל הבר.

“מה אתה זומם?” שאלה ונוס את רפאל.
“זאת הפעם השניה הערב ששואלים אותי את השאלה הזאת. אני פשוט מנסה לסייע לו.”
“במה בדיוק? אני לא חושבת שהוא הטיפוס שלי.”
“קודם כל, וי, הוא כן, אבל לא בגלל זה אנחנו כאן. את מבינה, נראה לי שהוא קצת התעייף מהרדיפות האינסופיות אחר בשר.”
“אני לא סומכת על יצורים מהסוג שלו, אבל… בשבילך, אני מוכנה לתת לו את היתרון שבספק.”
“תודה.”
עזראל הצטרף אליהם כשבידו בקבוק יין, וזוג כוסות.
“מה פספסתי?”
רפאל לגם שוב מהמשקה שלו, וציין כי מתרגלים לטעם. רגע לאחר מכן הוא נחנק והשתעל. ונוס טפחה על גבו, בזמן שעזראל מזג מהיין.
“מרלו שטו-גרילה, בציר ארבעים ואחת. הם לא ידעו שיש להם אחד כזה כאן, אבל אני… נאמר שדאגתי לכך.”
“בציר ארבעים ואחת… הכיבוש הנאצי שיפר את טעם הענבים?” היא שאלה בארסיות.
“אין לך מושג עד כמה.”
“אתה תמיד מבזבז הון תועפות על משקאות משכרים?”
“אני בטוח שזה מוצא-חן בעינייך, ולא – רק עבור ישויות מיוחדות.”
הוא מזג יין עבור שניהם, ואחר הביט ברפאל.
“כשתגמור את זה, אני אמלא את הכוס שלך.”
רפאל גמע את המשקה שלו בלגימה אחת, ואחר-כך מצמץ פעמיים בעיניו, ובהה בריקנות חלל.
“עד שהוא יתאושש, שנשתה לחיינו?”
“אני מקווה שאתה לא בונה על ההשפעה של היין. מילניומים של שתייה עשו אותי עמידה למדי.”
“לא למרלו הזה, אבל אני מעוניין אך ורק בשיפור מצב-הרוח של כולנו. את עצבנית מדי, ואני מדוכא.”
הם הקישו את הכוסות שלהם, ואחר שתו בערך מחצית הכוס כל אחד. לחייה של ונוס נעשו ורדרדות מעט.
“אמרתי לך שזה בציר טוב.”
“בהחלט…” היא אמרה, ומשנוכחה שקולה נצרד מעט כחכחה בגרונה. “אני לא רגילה לשתות בחברת שד.”
“אל תדאגי, אני בטוח שרפי כאן ישמור עליי שאתנהג יפה.”
“רפי?” היא שאלה, והביטה ברפאל. הלה משך בכתפיו, ומזג לעצמו כוסית מן היין.
“מרגיש יותר טוב, ידידי?” שאל עזראל.
“המשקה שלך לא קיצר אצלי את המעגלים הנכונים, והטעם היה נוראי. יין טוב, לעומת זאת, אני אוהב.”
“חשבתי שהזן שלכם אינו שותה יין.”
“לא, אתה מתבלבל בין מלאכים ובין מוסלמים. הראשונים מנסים לשפר את מצב האנושות – השניים מנסים להשמיד אותה.”
“יפה דרשת, אבל הם לא היו יכולים לעשות זאת בלי תמיכתנו.”
“לא הייתי מצפה ממלאך-אופל שתומך במאמיני אל-המוות לבלות זמן כה-רב בארצו של העם-הנבחר.”
“יש כל-כך הרבה דברים שאני צריך לתקן במשפט הזה, ש- היי! אתה לא מדבר ככה בדרך-כלל. אל תספר לי שהמשקה לא עשה לך כלום!”
בנים! אם אתם מתכוונים לדון בסוף-העולם הגרעיני הקרב על חלקת אדמה זו, אני אקום ואלך. אני צריכה להזכיר לכם שדיפלומטיה ומלחמות אינם שדות-המומחיות שלי?”
רפאל נראה נבוך, ואילו עזראל נותר משועשע, ושאל אותה לגבי שמה.
“למה לא אפרודיטה? ונוס קצר יותר. לפחות זה היה דבר אחד שהרומאים עשו לטעמי… אלה של אהבה, תשוקה, התמסרות… בשביל זה אתה כאן, נכון? אתה מחפש אהבה.”
“אני לא מאמין באהבה.”
“אתה צריך להרשות לעצמך לאהוב באמת, כדי להבין. אתה יודע את מה הותרתי מאחוריי במשך השנים? תאווה. המילים דומות למדי, אבל אני בחרתי להיות אלת-האהבה, ולא אלת-התאווה.”
“מי ממלאת את התפקיד כעת?”
“כאן מדובר באיזו זנזונת בלונדינית עם שדיים מנופחים – בכל ארץ היא לובשת צורה אחרת, אבל תמיד אפשר לזהות אותה, אם רוצים. אני מוצאת את הדבר גרוטסקי, וולגרי, ונחות.”
“אבל היא גם נותנת עצות בנושאי מין!”
רפאל שיהק.
“אתה יודע מה ההבדל בין אהבה ותאווה? רק ליתר ביטחון, אדגים בפניך.”

היא קמה ממקומה, וניגשה לאחת מהבנות שישבה על הבר: בחורה בלונדינית, גבוהה, רזה, שענדה עגילים גדולים ומבריקים כמעט כשפתיה המשוחות בליפ-גלוס. שני המלאכים הביטו בסקרנות כשונוס פנתה אליה בדברים. בתחילה, הבחורה הגיבה בדחייה, וניסתה להתעלם ממנה, אך לאחר כמה משפטים הפכו הפחד והרתיעה לסקרנות, ואחר-כך להתעניינות. לנגד עיניהם המשתאות, ונוס שלחה יד, ונגעה בידה של הבחורה. היא קירבה את פניה אל אוזנה ולחשה מספר דברים. ידה נעה במעלה זרועה של הבחורה, מלטפת אותה רכות, ואז – לקול אנחת הפתעה קבוצתית של כל הגברים הנוכחים במקום – נשקה לשפתיה. הייתה זו נשיקה ארוכה, איתנה, שהותירה את הבחורה המופתעת והמבולבלת סמוקת לחיים.
ונוס ליטפה את פניה, אמרה לה כמה מילים רכות, והצטרפה שוב אל שני המלאכים.

“אתה מבין, מה שעוררתי בה כעת הייתה תאווה, ולא אהבה. היא לא אוהבת אותי בשום צורה, אבל כעת היא מתאווה לחוש שוב את הדברים שגרמתי לה לחוש, וגם, באופן די צפוי, היא מתאווה לגופי. הדבר שאתה חש כעת בתוכך, עזראל…”
היא שלחה את ידה לפנים, הניחה את אצבעה על סנטרו של עזראל, וסגרה את פיו.
“זוהי תאווה. אתה מתאווה לאסוף את שתינו למקום פרטי כלשהו, שם תוכל לצפות בנו ממשיכות את ההצגה הקטנה שהתחלתי להנאתך, ואז, כמובן, אתה מקווה להצטרף אלינו. למרות כל התאווה שתהיה בערב הזה, לא אתה ולא אני ניצור שוב קשר עם הבחורה, וייתכן בהחלט שלא אחד עם השני. מדוע זה כך?”
“את יודעת את התשובה היטב כמוני, ולמרות שאני מתפלא מעט על הביקורת הסמויה, הבהרת את הנקודה.”
“האמן לי – אחרי שעושים זאת מספיק פעמים, הדבר נמאס. אני יותר גרועה מהם – מבני-האדם, מכיוון שאני נדרשתי לאלפי-שנים של עינוגים והנאות-בשרים עד שהתחלתי להתפכח. הוא, לעומת זאת… אני לא מבינה איך הראש שלו עובד. רפאל – אתה בכלל זוכר מתי הפעם האחרונה שבילית עם מישהי?”
“אני מבלה בחברתך מדי פעם.”
“אתה יודע היטב למה התכוונתי.”
רפאל לא ענה, וונוס החלה לצחוק.
“אף אחת מאז? אתה בוודאי מתלוצץ!”
“מה העניין?” שאל עזראל בסקרנות.
“החבר שלך כאן לא היה עם אף אחת כבר כמעט אלפיים שנה, מאז-”
“מריה מגדלנה, כן.”
“אתה היית עם מריה מגדלנה?! בכלל, היא לא הייתה עושה… כלומר, היא לא הייתה עם ג’יזס קרייסט?”
“קודם כל, הוא מעולם לא סיפק אותה באופן שהיה דרוש לה. כן, הוא היה אדם גדול בהרבה מובנים, אבל הייתה לו נטייה לשוחח איתנו המלאכים ברגעים לא הולמים, אם אתה מבין את כוונתי. מלבד זאת, הכרתי אותה עשור בערך לאחר שהוא כבר מת.”
“אבל הוא הרי לא באמת מת.” אמר עזראל, ושתיקה השתררה בשולחן. הם כולם הביטו האחד בשני, ואז פרצו בצחוק רועם.
“הו, זה היה-“, רפאל שיהק, “טוב. וגם היין הזה היה ממש טוב. אני לא מניח שיש להם בקבוק נוסף.”
“אני אנסה לדאוג למשהו. למה היא הייתה האחרונה?”
“היא הייתה אישה אמיתית, בכל רמ”ח איבריה. לאחריה, ובכן… לא יכלתי שלא להשוות אותן אליה, וכולן נפסלו בהשוואה. איפה התשוקה? האמונה? הנכונות להקריב ולחיות למען רעיון נשגב?”
“מה בקשר לז’אן ד’ארק?”
“מטורפת ומרוכזת בעצמה.”
“האישה הזו שגילתה את הרטנגן?”
“היא הייתה נשואה! ומלבד זאת היא חלתה בסרטן.”
“זה מושלם עבורך! יכלת לרפא אותה, ואז הייתם מרנטגנים זה את זו על רקע השקיעה.”
“… אני מוכרח להודות שלא חשבתי על זה כך.”
“ומה בקשר לפמיניסטית הזו שנלחמה על זכות הצבעה לנשים?”
“הו, בחייך!”
שלושתם צחקו שוב, ועזראל דאג להזמין בקבוק יין נוסף, שכמו הופיע משום מקום על אחד המדפים שמאחורי הבר. לאחר שהרימו כוסית ולגמו לגימה ארוכה, כבר היו שלושתם נינוחים למדיי.

“כל זה היה טוב ויפה, אבל לענייננו.” אמר רפאל, שצבעו הלבן הבולט בדרך-כלל עטה גוון ורוד-בהיר. “ונוס, האם את מוכנה לעזור?”
“לעזור במה?” שאל עזראל. “אם מדובר בעוד הרצאות על אהבה, אני חושב שאוותר, למרות שאת מוזמנת לנשק עוד בחורות כל עוד אני באזור.”
“אם אתה תנשק גבר אחד על כל בחורה שאני אנשק.”
“למרות החלחלה שהדבר יגרום לי, אני בהחלט מתפתה.”
“וכאילו לא אמרת זאת כרגע, אמשיך ואומר לך שכולם משחקים במשחק השידוכים מדי פעם. האם יש לך חברים כלשהם, עזראל?”
“לא ממש, מלבדו, ובאופן טכני הוא לא יכול להיות חבר.”
“אני לא מופתעת מדי. אם כך, אין טעם שתצפה שמישהו ינסה להכיר לך בחורה טובה. נותר לך אם כך לנסות את הדרכים המקובלות כיום להכרות בין אנשים – מועדונים ופאבים, אם כי לא תמצא שם לרוב את סוג הקשר הזה… האינטרנט נעשה כלי ידוע-לשימצה להכרויות… מה בקשר לערבי פנוים-פנויות?”
“עם כל האנשים המשונים והנואשים האלו? לא תודה.”
“למרות זאת, מצבך לא כזה נורא… אתה מבין, גם אני משחקת במשחק השידוכים, אלא שאני הטובה ביותר. אני מסוגלת להתאים בין שני אנשים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לקיים קשר מוצלח יחד.”
“אז גם את משחקת במשחק האחוזים? אין כל ערובה להצלחה?”
“בתחום הזה? אתה בוודאי מתלוצץ. אפילו האל העליון אינו יכול לדעת בוודאות כיצד הדברים יתפתחו.”
“אלוהים אינו משחק בקוביות” רפאל ציטט את איינשטיין.
“ברור שלא – הוא תמיד יודע מה תהיה התוצאה” אמר עזראל.
“ועם זאת, כשזה מגיע לאהבה – תמיד יש סיכוי שדבר מה ישתבש. אהבה היא כמו פצצה גרעינית של רגשות – היא מכילה בתוכה אפשרות לשחרור אנרגיה עצומה ולא צפויה.”
“ואת מתכוונת למצוא עבורי שידוך שכזה?”
“כבר מצאתי.”
“את רוצה לומר לי שכבר מצאת מישהי שמתאימה לו?!” שאל רפאל בתדהמה.
“היי, נעלבתי!”
“מה אתה רוצה באמת?” שאלה ונוס, ונעצה מבט חודר בעיניו של עזראל.
“מישהי שתאהב אותי בשל מי שאני.”
“אתה בוודאי מתכוון למרות מי שאתה.”
עזראל צחקק, וונוס ניתקה את מבטה.
“בסדר. אמרת את האמת. הדבר נעשה.”
“זהו?”
היא חייכה חיוך זדוני.
“אני דאגתי שהדבר יקרה. עכשיו עליך רק למצוא אותה.”
מה?!
“לא חשבת שזה יהיה כזה קל, נכון? אני שלחתי אותה אליך – עכשיו אתם שניכם צריכים לחפש זה את זו עד שתיפגשו.”
“ומתי זה יקרה?”
“אף אחד לא יודע.” אמר רפאל.
“מצויין.” הפטיר עזראל. “טוב, אם סיימנו עם השטויות האלו לבינתיים, הבא נסיים את הבקבוק, וננסה ליהנות משארית הלילה.”

המשך יבוא…

Categories: Stories

התערבות שמיימית ה’ – חלק ראשון

פנסים חזקים האירו את הכביש הסדוק, ואת הרחוב הישן והאפל שהקיף אותו, כשהרכב הכבד והגדול נע מעבר לפינה, וקרב לתחנת האוטובוסים. חלקו הקדמי האיר בגאון את הכתובת HHH, או אולי בעצם אאא. כך או כך, הדבר אמר שהאוטובוס המסוים הזה לא מתכנן לאסוף אף אחד, ורפאל יאלץ להמשיך ולהמתין.
“יו אחי, זה כבר החמישי בערך שעובר כאן. מה נסגר איתם?” שאל הבחור הצעיר והרזה שישב לידו בתחנה, כיסה את פניו בברדס של בגד ספורט עירוני, וחזר לחלל בחליל הפלסטיק יוצא-הדופן שלו.
“הכנת אותו בעצמך?” שאל רפאל בסקרנות, מתרשם מהצלילים הלא-רגילים.
“לא, אחי. יש בחור אחד. הוא תותח בזה. הוא הכין לי את זה. צריך שנים בשביל לדעת איך לנגן בזה.”
“נושפים בזה ושמים כמה אצבעות על החורים.”
“כן, אבל צריך לעשות את זה מתוך הנשמה, בן-אדם. מתוך הנשמה.”
רפאל השאיל לרגע את החליל מהבחור, וחילל את
greensleeves של מוצרט באופן נאמן למקור, גם אם קצת מהיר ממנו.
“יו אחי, איך עשית את זה?” שאל הבחור. “זה ממש כמו אבי ביטר.”
“לא, לא בדיוק. קשה לומר שמשהו בעולם משתווה בדיוק לסגנון המוזיקלי של אבי ביטר.”
אוטובוס נוסף עבר לידם – האוטובוס הלא-נכון. רפאל סבר שעברו כבר ארבעה בעלי המספר הזה, אך אף לא אחד שנשא את המספר שהתאים לצרכיו.
“כמה זמן אתה מחכה כאן כבר?”
“מחמש בערך.” ענה רפאל.
“יו, אחי, מה נסגר איתך? אתה יושב כאן מחמש בתחנה ולא הגיע האוטובוס? יו, אחי, חבל על הזמן.”
אישיות אחרת אולי הייתה חשה ברגע זה צורך לפרוק מעט מהתסכולים שלה, אבל לא רפאל, שניחן בסבלנות של מלאך, וביכולת להישאר רגוע גם במצבים קשים ביותר.
“הוא יגיע.”
“לאן אתה נוסע?”
“פגישה.”
“אחי, חבל על הזמן. בחורה?”
“לא בדיוק.”
“הכרת אותה באינטרנט, אה? אתה נראה כמו אחד שמכיר בנות באינטרנט.”
בעצם, המראה של רפאל היה נתון לפירוש, ובזאת כוונתי לכך שכל יצור בעל יכולת חשיבה (מוגבלת ככל שתהיה) פירש את מראו מבעד למסננים שהמוח שלו הציב; לכן, היחידי שראה באותו הרגע את רפאל כפי שהוא נראה באמת, היה שבלול שנע לו באיטיות על המדרכה בקרבת מקום, ומיהר כמיטב יכולתו להתקרב אל הנוכחות השמיימית. הבחור הצעיר, לעומתו, לא היה רגיל לזהות דברים שזרחו באור-יקרות, אלא אם כן, כמובן, היו אלו דברים עטופים בחזיות פוש-אפ שעליהם פוזרו נצנצים.
ואילו רפאל פשוט ענה “כן.”, לא בגלל שהיה בדבר אמת, או מכיוון שהוא רצה לשקר. הייתה זו תוצאה של שעמום בעיקר, וסקרנות למה הדבר יוביל.
“שמע, אינטרנט זה לא בשבילי. כל הקטע הזה של לשאול מישהי ‘נו אז מה את עושה, ומה נשמע’ וכל זה, זה לא בשבילי.”
“אז אתה אומר שאין לך ממש סבלנות להכיר אותן. מה אתה עושה כשבחורה מוצאת חן בעיניך?”
“אני לא יודע אחי, אתה יודע – קונים להן דברים, ונותנים להן לשתות, ואז הן נותנות לך גם… אבל הן כולן זבלות היום… אבל אתה יודע, אתה הולך לים – ואתה מתבלבל.”
אני לא מתבלבל.”
‘אני גם לא מתחיל כל משפט שלי באבל‘ חשב רפאל בראשו.
“ואתה הולך למועדון, ואתה מתבלבל. ואתה הולך ברחוב בקיץ, ואתה מתבלבל.”
“כן, אתה מתבלבל באמת, כי הן מנצלות את החולשות הטבעיות שלך.”
“כן, בדיוק אחי! כאילו, אני רואה את כל הגוף החשוף הזה, ואני מתבלבל.”
“מה מבלבל אותך, בדיוק?”
הבחור שקל את הדברים מעט.
“אני לא בטוח את מי מהן אני רוצה קודם.”
רפאל חייך: “גם הן לא בטוחות את מי הן רוצות, ומי הן רוצות שירצה אותן. הן מתחננות לתשומת-לב, וכשהן מקבלות אותה הן דוחות אותה ומחפשות תשומת-לב אחרת, כשבכל אותו הזמן הן עיוורות לחלוטין להתנהגות שלהן ולמניעים שעומדים מאחוריה. אתה רואה? כולם מבולבלים.”
“וואו, אחי, אתה ממש חכם.”
רפאל הניח יד מנחמת על כתפו של הבחור, והחזיר לו את החליל. בדיוק באותו הרגע הוצפו שניהם באור פנסים חזק, ולאחר מכן נעצרה מכונית בעלת רעש-מנוע ייחודי ביותר בקרבתם.
“חשבתי שלא התחשק לך לאסוף אותי.” אמר רפאל בעוקצנות בזמן שסובב את פניו בהדרגה לעבר הרכב.
“זה היה לפני שעות. התחלתי להשתעמם, ובכלל, לא הייתי רוצה להשאיר אותך לבד בחושך בשכונה כזו. כאילו, רק תראה את היצור שיושב לידך.”
“יו, אחי, למה ללכלך?”
“זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשאול את ההורים שלך, בלילה שבו הם יצרו אותך.”
“אל תשים לב אליו.” אמר רפאל לבחור, קם ממקומו, וצעד לעבר הפורשה היחידה-במינה של עזראל. הוא נעצר על מקומו באופן משונה – כף-רגלו לא מונחת לחלוטין על הקרקע – ואז התכופף והושיט את זרועו כלפי מטה. הוא הרים את השבלול הקטן (שהיה נרגש להחריד מהמאורע, וכמעט וסבל מהתקף-לב – לו היו שבלולים מסוגלים לחוות התקף-לב) והניח אותו בעדינות במדשאה קרובה.
“הישאר קרוב לכאן, חבר קטן. זה עולם מסוכן שם בחוץ.” הוא לחש לו, ואחר הצטרף לעזראל לפני שהלה יעשה דבר מה לא נעים לבחור שהמתין בתחנת האוטובוס.
“הוא יגיע בעוד עשר דקות בדיוק, כפיר. אם תמשיך להתאמן, אתה תהיה נגן גדול. אני מבטיח לך.” אמר רפאל כשהפורשה התרחקה מהמקום ברעש מנוע מרשים.

“אם כי לא מדהים במיוחד בתחום הליריקה.” הוא הוסיף, לעצמו, בזמן שחגר את חגורת הבטיחות.
“אתה פשוט זוועתי לפעמים, אתה יודע. אני לא מבין איך העצבים שלך סבלו את ההמתנה הזו… בעצם, אני לא מבין איך העצבים שלך סובלים אותך.”
“גם אני שמח לראות אותך, עזרא.”
עזראל גיחך, רמס את דוושת הגז, והקפיץ ממקומה אישה זקנה, שניסתה לכייס את חברתה (בשל קלפטומניה, לא מתוך רוע-לב).
“אז מתי הפגישה הזו שלך?” שאל רפאל.
“עוד מעט, עוד מעט. אני עצבני משהו פחד.”
“האם היא עד כדי-כך מעניינת?”
“מעניינת?! היא מדהימה!”
“באיזה מובן?”
“אתה צריך לראות אותה!”
“הייתי צריך לנחש. טוב, אשחק את המשחק שלך. איך היא נראית?”
“כמו מלאך! אבל לא כמוך. מלאך יפה… טוב, לפחות לפי התמונות שלה.”
“דיברתם הרבה?”
“לא, לא הרבה. היא התרשמה ממני די מהר. אמרה שחבל לבזבז זמן באינטרנט.”
“מה סיפרת לה?”
“אתה יודע, פה ושם… שאני איש חשוב ומצליח שמחפש אישה שיודעת לזהות סחורה משובחת.”
“אם היא יודעת לזהות סחורה משובחת אז אתה יכול לוותר מראש.”
“הו, כמה שאתה מצחיק! כן, כן, כולנו צוחקים כאן. ‘קומיקאי נולד’ היזהרו – הנה מגיע רפי, ישירות מהממלכות העליונות – אל המרקע שלכם.”
“אין צורך להיות מרושע.”
עזראל חייך חיוך נבזי.
“אולי שכחת מי אני. בכל מקרה, אני אזדקק ליכולת השיפוט המיוחדת הזו שלך.”
“כן, כבר אמרת לי קודם… אבל איפה בדיוק אני אשב? הפורשה לא נועדה ליותר משני אנשים.”
“אל נא תדאיג את ליבך העדין בזוטות שכאלו. השארתי… ‘רכב חלופי’ איפשהו באזור.”
“הצלחת למקם מראש רכב בתל-אביב? בוודאי נזקקת לעזרה משדי החנייה.”
“לא, רק לעזרה מכרטיסי החנייה שלנו.” עזראל חייך, ונופף בכרטיס בעל פס אדום בולט.
הם נסעו במורד שדרות רוטשילד כשמלפניהם עצרו שלוש מכוניות שונות בשלוש תנוחות שונות, וכל אחד מהנהגים והנהגות שבהן החליט שלצפור לאחרים בזמן שהוא מחזיק במקומו כפי שנער אפריקאי רעב אוחז בפירור הלחם האחרון בכפר, יהיה הפיתרון הטוב ביותר לבעיה.
“שמור את הכוחות שלך.” אמר רפאל, כשידו של עזראל נקמצה לאגרוף.
“אתה סתם מנסה להגן על האנשים האלו. האמן לי, הם לא ראויים לרחמיך.”
“אני יודע, ועדיין…”
שניים מהנהגים יצאו מהמכוניות שלהם, כנראה במטרה לפתור את העניינים בדרכי שלום ואגרוף. עזראל נאנח בחוסר-סבלנות, מיהר לשלב להילוך אחורי, ואחר ביצע מספר תרגילים שגרמו לרפאל לעצום את עיניו ולהתפלל, עד שהם מצאו את עצמם נוסעים בכיוון הנגדי, כשעזראל תר אחר דרך לשוב לכיוונם המקורי.
“בעצם, אני לא בטוח היכן המכונית, או הפגישה. היא נתנה לי כתובת, אבל…”
“חשבתי שיש לך את המכשיר הזה שמראה היכן נמצאת המכונית בכל רגע נתון.”
“… שברתי אותו איכשהו. עכשיו הוא מקלל אותי כל הזמן.”
עזראל הפעיל את מכשיר ה-
GPS, ואכן, מטר של קללות נמרצות – חלקן תקניות, אך אחרות יצירתיות למדי – נורה לעברו. לאחר שהמכשיר מיצא את האפשרויות בשפה העברית, האנגלית והרוסית, הוא החל לעבור לגידופים בארמית.
עזראל כיבה את המכשיר, ועיווה את פניו.
“שימנתי אותו בדם של מישהו מהעדה הלא נכונה, אני חושב.”
“אני לא רוצה לדעת… הו, הנה – עצור בפינה ההיא, ומיד נברר כיוונים.”
עזראל הביט ברפאל בדאגה, ואחר בפינה שאליה התכוון באימה.
“מה… ליד הנחמנים?”
“כן.”

הם עצרו ליד רכב שנשא את הכתובית ‘נ נח נחמ נחמן מאומן’ ולידו מספר גברים לבושים בטליות וכיפות לבנות, ובעלי פאות לחיים שחורות וארוכות, שהיו שקועים בריקודים ושירה לקול צלילי מוזיקת מועדונים רועשת. בין הצלילים ניתן היה להבחין גם מדי פעם בקולו של מישהו שצעק ‘משיח משיח הב לי אבטיח’.
אחד הגברים התנועע בגמלוניות חסרת-יציבות, וכשקרב אליהם קרא אל רפאל בקול חולמני:
“אחי, בוא והצטרף אלינו, תראה מה זו שמחה אמיתית. שמחה של דבקות בקדוש-ברוך-הוא ובדרכיו, ועינוגים שבתפילה.”
“לא תודה, תרמתי במשרד. מה נשמע נחמן?”
החיוך נמחק מעל פניו של הברסלבי, והוא הביט בחשדנות ימינה ושמאלה לפני שכרע לעבר חלון המכונית, ודיבר בטון נמוך:
“לאן אתה צריך להגיע?”
רפאל הביט לעבר עזראל בשאלה, ועזראל פלט כתובת. הברסלבי שקל את הדברים בראשו במשך כמה רגעים, ואז הסביר להם ברהיטות ובמקצועיות כיצד להגיע ממיקומם הנוכחי למטרתם, כשעזראל רושם את הדברים במרץ בפנקסו. כשהם עמדו לנסוע משם, הבחור חזר לדבר בקול חולמני, ונופף בידיו באי סדר.
“בואו להתפלל איתנו בבית-הכנסת ‘שערי תפילת צדק וקדושה ומחילה ומזור לחולי בסייעתא דשמייא’, ותראו מה זאת תפילה, מה זאת אמונה, מה זאת דבקות ב…”
הם נסעו מהמקום בזמן שהגבר המשיך לדבר. עזראל עיקם את פרצופו: “ואני חשבתי שהם כולם חבורה של מסוממים. לפני חודש קניתי מהם כזו כמות של מריחואנה. חומר טוב גם.”
“חלקם באמת כאלו, אבל זה גם כיסוי טוב לסוכנים שלנו. יש להם פריסה ארצית. כשאתה זקוק להכוונה, אין כמו הנחמנים.”
“ובאמת קוראים להם נחמנים?”
“זה כנראה לא טוב לביטחון שדה כשאני מספר לך את זה, אבל כן – לכל האמיתיים קוראים נחמנים… בשביל מה אתה צריך מריחואנה?”
“זה לא בשביל מה. זה בשביל מי.”

הם החנו את הפורשה ברחוב קטן ומלוכלך למדי, ועזראל טרח לוודא שכל הנעילות המיוחדות של רכבו במקומן. לפניהם חנתה מכונית לבנה, שעזראל הסיר את הנעילה שלה בקול צפצוף.
זה הרכב החלופי שלך? מאזדה לנטיס?”
“מה הבעיה? הרכב המועדף על בני ‘העם הנבחר’.”
“ציפיתי למשהו קצת יותר בולט ותואם את הסגנון שלך.”
“הייתי צריך ‘להשאיל’ משהו מהר, ותפסיק להתחכם – אתה בכלל נוסע באוטובוסים.”
“זאת הבחירה שלי, אבל אם נשפוט את המצב לפי היום, גם באוטובוסים אני לא נוסע בדיוק.”
הם עקפו מכונית משטרה ועברו באור אדום. השוטרים פשוט נופפו לעזראל בידיהם. הוא נופף להם חזרה.
“אין כמו עבירה מזדמנת כדי להרגיש קצת יותר טוב.” עזראל נאנח בהקלה, ווידא שהוא נוסע לפי הכיוונים שסיפקו להם הנחמנים.
“הנה המקום. מהר! עבור למושב האחורי.” פקד עזראל, ורפאל משך בכתפיו, ואחר ביצע כמה מהלכים מורכבים למדי, עד שהצליח להשתחל למושב האחורי.
“אתה רואה אותה? תראה איזה יופי – רק תקלוט איזו חזית בעלת-”
“היא מאחורי הזונה?”
אדם חד-אבחנה היה יכול לקלוט כיצד פניו של עזראל עטו גוון אדום עמוק לשבריר שניה, לפני שחזותו שבה להקרין ביטחון-מופרז.
הוא עצר לידה, ופתח את החלון באיטיות מופגנת.
“אתה עזרא?” היא שאלה, ובחנה את הרכב ואותו בחשדנות. קולה היה אדיש, קריר, וצורם.
“אני ולא אחר. את נראית כמו מישהי שזקוקה לטרמפ.”
“לא אמרת שיש לך פורשה?”
“זה הרכב השני שלי, מותק. הפורשה עוברת צחצוח היום.”
היא שקלה את הדברים במשך כמה רגעים, ואז פלטה ‘שיהיה’ אדיש ונכנסה לרכב. היא הריחה כמו מיטב הריחות שניתן לקנות בכסף, ורפאל עיווה את פניו. בזמן שהביטה סביבה הבחינה בו.
“היי! מה פתאום הבאת איתך-”
“הביטי לכאן.” אמר רפאל בקול רגוע, והרים את ידו הימנית באוויר אל מול פניה של הבחורה. היא מצמצה פעם אחת, ומבטה נעשה מזוגג.
“אין כאן אף אחד חוץ משניכם. כל מה שאני אומר – אלו רק מחשבות בראשך. כעת חזרי לעצמך.”
הוא הקיש באצבעו. הבחורה מצמצה שוב, ואז השיבה את מבטה קדימה.
“מה הבעיה?” שאל עזראל.
“חשבתי שראיתי מישהו במושב האחורי. הזוי, לא?”
“בהחלט.” ענה עזראל, וכשחיוך זדוני נסוך על פניו, לחץ על דוושת הדלק.

“כן, אני נמצאת עכשיו איתו.” אמרה המבריקה לחברתה, ידה אוחזת בהטלפון הסלולרי החדיש שלה (שכלל מצלמה, מקדחה חשמלית, קוצץ ירקות ומערבל בטון. הקליטה לא הייתה משהו, והמקשים דרשו אצבעות של ננס שהתכווץ בכביסה).
החברה שאלה דבר-מה, ואז היא נעצה בעזראל מבט בוחן קצר – על פניה מבע קריר מינוס.
“לא משהו, אבל לא נורא, יצאתי עם יותר מכוערים.”
“היי! אני ממש כאן לידך!”
“הוא סיפר לי שיש לו פורשה, אבל בא לאסופתי בלנטיס… כן, אני יודעת. בטח אומר את זה לכולן.”
“זה יהיה זמן טוב לכבות את הפלאפון.” אמר רפאל.
“טוב, אני חייבת ללכת… מה אכפת לך למה?! טוב ביי.”
“תודה.” אמר עזראל.
“על מה?” שאלה פאר היצירה האנושית.
“אז מה את עושה?” הוא הקפיץ נושא.
“אני מדגמנת.”
הוא בחן אותה במבטו, וחייך את החיוך שהפיל בעבר ממלכות.
“הלבשה תחתונה?”
“לא, אני דוגמנית ידיים.”
“ואלו בהחלט ידיים נאות ביותר.”
“זה היה בצחוק.”
“מזל שיש לה חוש הומור מפותח.” אמר רפאל, ועזראל צחק. הבחורה הניחה, בהתחשב בנסיבות, שהוא צחק מהבדיחה שלה, והתרווחה במושבה בשביעות-רצון. כמה רגעים של שתיקה חלפו, ואז עזראל כחכח בגרונו, ושאל אותה מה היא אוהבת במקצוע שלה.
“לא יודעת.”
“מה מלהיב אותך בדוגמנות?”
“לא יודעת. אני אוהבת שמסתכלים עליי.”
“ויש הרבה על מה להסתכל. מה עוד?”
“מה עוד?”
“מצויין.” העיר רפאל. “אני יכול אולי לקפוץ החוצה?”
“לאן אנחנו נוסעים?” שאלה הבחורה.
“אני אגלה לך, אבל לפני כן את צריכה לגלות לי מה השם האמיתי שלך.”
“גלה לי קודם.”
לו הייתם ממקדים את שמיעתכם, ושקט מוחלט היה שורר באותו הרגע, הייתם יכולים לשמוע גרגור נמוך עולה מגרונו של עזראל.
“בסדר – אנחנו נוסעים למסעדה קטנה שמצאה חן בעיניי.”
“איפה?”
“ברחובות.”
“למה לנסוע לרחובות כשיש מספיק מקומות כאן בתל-אביב?”
“בשביל הגיוון, מותק. אגב, אם את לא רוצה שאקרא לך מותק, את מוזמנת להגיד לי איך ההורים שלך קוראים לך.”
“בהנחה שהיא לא נפלטה מתוך בקע גאולוגי באדמה.” ציין רפאל.
“אתה ממש מרושע הערב.” עזראל סינן מזוית פיו, כשהוא מפנה את פניו לעבר החלון.
“אני לא רוצה לנסוע עד רחובות. אני צריכה לקום מחר מוקדם לצילומים.”
“זה יהיה לך כדאי. זה מקום מקסים, והאוכל פשוט נפלא. יש להם יינות-”
אמרתי שאני צריכה לקום מוקדם מחר. אני צריכה להראות טוב בעבודה, אתה יודע.”
“…בסדר, אני יכול להבין.” ענה עזראל, ועצר את המכונית בחריקת בלמים. הוא עלה על אי-תנועה, חצה שלושה נתיבים, וביצע מה שנראה כמעבר דרך קיר בטון מוצק, כדי לעבור מאיילון דרום לאיילון צפון. מספר שוטרים צפו בו בעניין, כשהם לועסים משהו שומני עטוף במשהו בצקי. השינוי במצב-רוחה של הבחורה ניכר מיד, ועזראל חייך שוב את חיוכו הזדוני.
“יותר מעניין עכשיו, נכון?”
“איך עשית את זה?” היא התנשפה. “חשבתי שאנחנו הולכים למות.”
“אז תכננת משהו קטן ולא מחייב כזה, אה? ארוחה על חשבוני, נסיעה על חשבוני, וכל הבידור שאני יכול לספק עבורך, נכון?”
“אמרי את האמת.” אמר רפאל בקול יציב.
“כן. ראיתי שאתה נואש וחשבתי שתעביר לי את הערב.”
“את מכירה את המילה ניצול?”
“כן.”
“זה הכי טוב שנקבל ממנה, עזרא. מה אתה רוצה לעשות עכשיו?”
החיוך הזדוני התפשט על פניו של עזראל, עד שנראה כממלא אותן.
הוא עצר את המכונית לצד הכביש.
“מה בא לך לעשות, ילדה?”
“אני לא יודעת. מה בא לך לעשות?”
הוא לכד את עיניה במבטו, וברק מוזהב חלף בעיניו הנחשיות. שפתיה נפסקו בהבעת תדהמה.
“אותך.” הוא אמר, וליטף את צווארה בקצהה של אצבע אחת. הרעד שאחז בכל גופה כתוצאה מכך גרם לנשימתה להיפלט בהפסקות.
“אתה מוזמן לצאת לשאוף אוויר עד שנסיים, רפי.”

רפאל מיהר לצאת מהרכב, ולאחר שבולמי הזעזועים של הלנטיס הועמדו במבחן, הוא גם טרח להפנות את גבו אליהם. הוא הביט באורות של המכוניות החולפות לידם, ונאנח עמוקות.
רוח זעירה בעלת כנפיים עשויות צל נחתה על כתפו.
“אתה שוב נמצא איתו.” ציינה הרוח.
“אכן.”
“מלאכים מתחילים לרכל. כשאנשים מרכלים, זאת בעיה, אבל אם מלאכים מרכלים – כדאי שתשקול את הדברים ברצינות.”
“אני מצטער, ריבק, אך מלאכים אמורים לדעת שרכילות איננה פעילות הולמת לעסוק בה, ומלבד זאת…”
“מלבד זאת מה? האם אתה מועיל למטרה כשאתה מסייע לו?”
“האם איננו אמורים לסייע לכל אלו אשר זקוקים לעזרתנו?”
רפאל לא ענה, ולאחר דקה או שתיים היצור המתקרא ריבק עופף מעל כתפו. לפני שנעלם בחשיכה ניתן היה לשמוע את המילים “היזהר פן תשגה בגאוותך, רפאל. האופל בולע את אלו אשר מנסים להושיעו”. הצלילים נותרו תלוים באוויר במשך כמה שניות, כעשן העולה מסיגריה, טרם התפוגגו. רפאל נאנח, ואז צעד חזרה לעבר המכונית.
בתוכה, עישן עזראל כבר את הסיגריה שאחרי, והבחורה שלידו הייתה מוטלת על המושב האחורי בפישוט איברים; רגליה עדיין רעדו, וחזה עלה וירד ומהירות.
“זה היה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים שלי. אתה… מדהים!” היא אמרה בקול של אדם מותש, כאשר רפאל טרק את דלת מושב הנוסע.
“היי, שמעת משהו?”
“רק אני, מותק. בודק שהדלתות תקינות. את יודעת… עדיין לא אמרת לי מה השם שלך.”
“מיטל.”
“טוב, מיטל. יש לי שאלה עבורך.”
“כל דבר.”
“את אוהבת מוניות?”
“מה?”
“כי כנראה שתצטרכי לתפוס אחת.”
ולאחר הדברים האלו, התרומם המושב האחורי ממקומו באופן שאף יצרן מכוניות עדיין לא חשב עליו בדיוק, ובתיאום מושלם עם הדלת שנפתחה מעצמה, שלח את מיטל העירומה אל שולי הדרך המלוכלכים.
“במקרה רגיל אולי הייתי לוקח אותך איתי, אבל מצב-הרוח שלי הלילה פשוט זוועתי, אז… בהצלחה!”
עזראל לחץ על דוושת הגז במלוא כוחו, והלנטיס זינקה לדרכה כמיטב יכולתה. בגדיה של מיטל הושלכו מחלון הנוסע לפני שהרכב התרחק ממנה באופן משמעותי, מותיר אותה המומה מאחוריו.

“היה לה יותר קל לתפוס מונית בלעדיהם.” ציין עזראל דקה לאחר מכן, והשליך את הסיגריה המשומשת שלו מהחלון.
“אני חושב שעשית די, אבל מה שאני באמת רוצה לדעת זה מה בשם האל-האחד קרה כאן כרגע, ומדוע מצב-הרוח שלך כה… ‘זוועתי’?”
עזראל נאנח.
“תבין… עברתי את הסיפור הזה כבר כל-כך הרבה פעמים. אני מתחיל לחוש שאני מזדקן, או משהו: עוד בחורה ללילה, עוד סטוץ, עוד ריגוש-חולף. אני אוהב את זה, או לפחות חשבתי שאני אוהב את זה.”
“מה אתה אומר?”
“אני שוקל את הדבר הלא-נוח הזה שמפחיד גברים בני-תמותה יותר מהמחשבה על כך שיתעוררו במיטה כלשהי לאחר ליל-גילופין, ויגלו את ד.ידית לצידם.”
רפאל הצטמרר, וסימן על גופו סהר, צלב, מגן-דוד, ודגם די מדוייק של בודהה קטן וחייכן.
“אני מדבר על… קשר מחייב.”
“כלומר החלטת לחפש מישהי שתוכל למצוא אצלה משהו קצת עמוק יותר מאשר המחשוף שלה.”
“בדיוק! ואני לא מבין כלום בדברים האלו. כלומר… הייתה לילית, אבל… אני לא אוהב לדבר על זה, וזה היה מזמן.”
“זה מסביר מדוע רצית שאלווה אותך. ובכן, בתור התחלה, אני חושב שבחרת בטיפוס הלא נכון לניסוי שלך.”
“אבל ככה אני תמיד בוחר אותן!”
“כן וזו הבעיה הראשונה. אתה לא יכול להקים בית עם יסודות ממחית אפונה.”
“וגם לא לאכול אותו.”
“אז מה בעצם אתה מצפה שאעשה?”
“אל תחשוב שהמילים האלו באות לי בקלות כזו, אבל… עזור לי, בבקשה.”
“אני נפעם.”
“אני רציני! אני יודע שאתה טוב בדברים האלו. ראיתי אותך משדך בין בני-אדם, לפעמים סתם כדי להעביר את הזמן. אתה מחליא אותי, אבל אתה טוב בזה.”
“… בסדר, אבל אתה תצטרך להקשיב לי כדי שזה יעבוד, וגם אז אני לא בטוח שאני אוכל למצוא מישהי שתתאים לך.”
“היי! אני לא כל-כך גרוע. יש את הבחור הרזה הזה, עם השיער הבלונדיני המוגזם, השפתיים הענקיות, וההתנהגות שלגמרי לא תואמת את הנטיות המיניות האמיתיות שלו, או שכן – אף אחד לא בטוח בכך – והוא נשוי!”
“גיל קונפיטורה? שכנעת אותי. בתור התחלה – בלי זנזונות.”
“אז מה הטעם?”
“כשמפסיקים לטעום רק את הציפוי של העוגה, מגלים שיש עוד שכבות תחתיו.”
“אבל בדרך כלל הציפוי הוא החלק הכי טעים.”
“וגם מתקלקל ראשון.”
“מתאים לי.”
“אמרת שתקשיב לי.”
“בסדר. מע-כשיו.”
“האל-האחד יעזור לי.”
“לא הוא לא. אתה מנסה לסייע לאויב שלו.”
“אתה והאל אינכם אויבים. גם אתה אחד מילדיו.”
“אל תתחיל עם זה עכשיו, בסדר? אני צריך עזרה במציאת בת-זוג סבירה, לא אמונה שהתגרשתי ממנה לפני עידנים.”
ועם הדברים האלו, יצאו השניים לבקר באחד הפאבים בתל-אביב…

המשך יבוא…

Categories: Stories

‘הסדר החדש’ מכים שנית

הקדמה: ‘הסדר החדש’ הוא ארגון דמוי-צבא, לובש-שחורים, וחסר-רחמים מסיפור אחר שלי – “הסדר החדש של נועה”. הם עושים ‘את מה שצריך לעשות’ כדי לתקן את ישראל מבפנים, ומטילים את אימתם על כל אלו שעושקים את החלשים לטובת עצמם.

“את מי אחון היום…” חשב לעצמו האנסשיא, והקיש בעט הכסוף שלו, שעלה 3,000 שקלים למשלם-המיסים, על שולחן עץ המאהגוני שלו (25,000 למשלם-המיסים), לפני שנשען לאחור בכיסא-המנהלים-הרוטט והרך-להחריד שלו (5,000 שקלים).
הוא סימן
V ליד שמותיהם של מספר קבלנים שעבדו בשירות הפשע המאורגן והממשלה, ושחרר אותם ממעצר הבית הקל שנתנו להם השופטים ששוחדו על ידי שר-המשפטים (3 מליון שקלים למשלם המיסים + אינספור שטחי-טבע, שהיו אמורים להיות מוגנים אבל במקום זאת מקימים עליהם דירות יוקרה), ואחר לחץ על הכפתור באינטרקום העשוי מפלטינה שלו (תנחשו כמה. האנסשיא לא ידע כמה זה עלה, אבל הוא ידע שהיה חשוב שאדם במעמדו ילחץ על כפתור מצופה פלטינה, ולא אחד מפלסטיק כמו פשוטי-העם העלובים).
“רותי, מה עם הקפה שביקשתי?” הוא שאל, אך לא נענה.
“רותי?”
הוא טופף באצבעותיו על שולחנו בעצבנות, ואחר עמד ללחוץ על הכפתור ביתר סמכותיות ועוצמה, כדי להבהיר למזכירתו הסוררת שהיא שייכת לו בדיוק כמו כל דבר אחר בבית-הנשיא (בין מביני האירוניה תוגרל עוגייה), אך אז נשמע קולה בבהירות ממש כאילו עמדה מולו (בכל זאת, פלטינה).
“יש כאן כמה אנשים שבאו לראות אותך, אדוני הנשיא.”
“תגידי להם שאני עסוק, אבל אני עדיין רוצה את הקפה הזה.” ענה האנסשיא, ולעס את קצה העט הכסוף של משלמי המיסים.
הייתה שתיקה שנמשכה כמה שניות, ובהן חשב האנסשיא על מספר דברים מעניינים (איך זה שציפורים יכולות לעוף; צריך להחליף את הריצוף בחוץ כי עברו כבר חודשיים ומתחיל להימאס לו; מעניין איך רותי תיראה בחליפת עור אדוקה, או יותר טוב – בלי), ואז נשמע קולה של רותי אומר “הם לא מוכנים-” והדלת שלו נפתחה כלפי פנים בבעיטה, מלווה בקול חבטה רועמת.
האנסשיא הביט בחבורת האנשים שצעדה פנימה לחדר-העבודה המהודר שלו כאילו הם פשוט יכולים לצעוד פנימה לחדר-העבודה המהודר שלו, וניסה להבין את המצב.
לצערו, הוא אף פעם לא הצטיין בחשיבה מהירה… או בכלל, לצורך העניין. זו הסיבה שאנשים מסויימים, שידעו לחשוב יותר טוב ממנו, רצו אותו על מושב הנשיא. אף אחד לא אוהב אנשים שמבינים דברים יותר מדי בעמדות ציבוריות בולטות. הם מסוכנים לאנשים שבאמת מנהלים את העניינים.
שלושת הגברים שנכנסו לחדרו היו צעירים וחסונים; בעלי הבעה רצינית ושיער קיצר; ולבשו חולצות טי וג’ינסים שחורים. אחד מהם צעד קדימה, והתיישב מול האנסשיא: הוא נראה בוגר מהאחרים, עיניו היו כחולות וקרות, ותווי פניו היו קשים – כשל אדם שבילה את רוב חייו בעשיית מעשים שדורשים רצינות רבה.
הוא הניח אקדח שחור מסוג ‘גלוק’ על השולחן, כשפניו מופנות לצד, ואמר “צהריים טובים, מר טבח.”
“אתם לא יכולים להתפרץ לכאן ככה!” ענה האנסשיא לבסוף, וקרא לרותי באינטרקום.
“רותי לא יכולה לענות לך כרגע, אדוני הנשיא.”
“… מה עשיתם לה?”
“אמרנו לה שתיקח חצי-יום חופש, על חשבונך.”
“אני מיד קורא לאבטחה שיוציאו אתכם מכאן.”
“גם הם לקחו חצי-יום חופש. אחד מהם אפילו שגה וניסה לבצע את תפקידו כשעמדנו להיכנס לכאן. אני בטוח שהזרוע שלו תחלים בסופו של דבר.”
האנסשיא פתח את פיו לדבר, אך הגבר בעל הפנים הקשות הרים אצבע אחת לשפתיו.
“אדוני הנשיא, הובא לידיעתנו שאתה מסרב להתפטר מתפקידך, למרות העבירות המיוחסות לך.”
“אני לא עשיתי דבר.”
“אתה מבזבז את דבריך עלינו. זה לא שידור טלוויזיה, ואנחנו יודעים טוב בדיוק כמוך מה עשית, אדוני הנשיא, ואני לא מדבר רק על הדבר שתפסו אותך עליו.”
“המתלוננת ההיא בדתה את הכל מליבה כדי להתנקם בי.”
“אנחנו מודעים לעובדה שהמתלוננות עליך אינן תמימות כפי שהן רוצות שיחשבו, אך זה לא מפחית מחומרת המעשה, ועדיין – זה אפילו לא הדבר שמפריע לנו ביותר. האם אתה מכיר אדון אחד בשם שנאוצרברגר?”
“מעולם לא שמעתי עליו אפילו.”
“לא ביקשתי ממך לבטא את השם שלו, מר טבח. רק לזהות אותו.”
האיש השליך על השולחן מקבץ דפים.
“זה מוזר, אתה יודע. הוא טען שהכיר אותך היטב. במשך השעה שחקרנו אותו, לפני שגאלתי אותו מייסוריו, הוא סיפר לנו על המון דברים מעניינים שאתם, ועוד כל מיני חברים שלכם, עשיתם יחד.”
“אתה לא יכול להוכיח כלום.”
“הו, אבל אנחנו לא מנסים להוכיח כלום, מר טבח. אתה מבין, מספיק שאנחנו יודעים.”
הוא השליך דף בודד על השולחן, ואמר “כעת, חתום על זה.”
“מה זה?” שאל האנסשיא.
“טופס המאשר את התפטרותך.”
“תשכח מזה.”
“הוא פשוט מסרב להבין, נכון ריצ’רד?” אמר האיש, והביט לעבר הבחור הנמוך ובעל השיער-הבהיר והמתולתל, שהמתין משמאלו.
“אכן, אור.” ענה הבחור, והבעת פניו נותרה ללא-שינוי.
“הרשה לי להסביר לך באופן ברור יותר, אדוני הנשיא. אנחנו לא מבקשים ממך לחתום על המסמך, אבל אני רוצה לומר לך שזה לא נגמר פה. אנחנו מצפים ממך להתנהג מעתה כאזרח למופת, מכיוון שאם אפילו תגניב מבט לכיוון לא-הולם, אנו נדאג שתצא לגלות-מרצון מהמדינה שאתה מכרת.”
כעת האנסשיא התעצבן, ונעמד על רגליו.
“אתה לא יכול להיכנס לבית שלי, ולאיים עליי ככה! אני ממליץ לכם לצאת מכאן, לפני שאני מתקשר למשטרה.”
“אה, כן. המשטרה. אמור לי, האם אתה חושב שהם יגיעו לכאן בזמן?” שאל אור, ושלח מבט רב-אומר לעבר האקדח שנח על השולחן.
“שב.” הוא אמר, והאנסשיא ציית. “כעת, חתום.”
“לא.”
אור נשם נשימה אחת עמוקה.
“ריצ’רד כאן אמר לי שלא כדאי לי להתרגז בגלל דברים כאלו, לכן לא אתרגז עליך.”
הוא נשם עוד נשימה עמוקה ואיטית.
“אבל אני אגיד לך מה כן אעשה, מכיוון שאני אדם עסוק, ויש לי עוד שלושה אנשים ששווים לך או עולים עליך במעמדם לבקר אצלם היום. אני מתכוון לספור עד חמש, וכשאגיע לחמש, עדיף שחתימתך תתנוסס מעל הקו הזה כאן, ברור?”
“אתם לא יכולים-”
“אחת, אדוני הנשיא.”
“אני לא מתכוון-”
“שתיים.”
“אתם נכנסים-”
“שלוש.”
“לבית שלי, ומעזים-”
“ארבע, אדוני הנשיא. אני ממליץ לך לפחות לכוון את העט בכיוון הכללי של הדף.”
“לאיים עליי ש-”
תנועת ידו של אור הייתה מהירה כברק. נשמע רעש של יריה, ולאחר מכן האנסשיא צעק בכאב.
אתה ירית בי?! ירית בי ישר בזרוע!”
“נכון, אדוני הנשיא. אני מאמין שיכולת האבחנה המצויינת הזו שלך היא אחת הסיבות שהאנשים שבאמת מנהלים את ההצגה שמו אותך בתפקיד הזה מלכתחילה. עכשיו, אני יודע שאתה ימני, ואני יריתי בזרוע השמאלית שלך, לכן… חתום.”
“בסדר, בסדר. תן לי את זה, רק צאו מכאן כבר.”
הוא חתם את חתימתו ביד רועדת במיקום המסומן, ואחר הרחיק את הדף מעליו. אור הפריד את ההעתק מהמקור, והגיש אותו לאנסשיא.
כשאור, ריצ’רד, והבחור השלישי עמדו לצאת מהחדר, הוא קרא לעברם:
“אתם לא תתחמקו מזה, אתם יודעים. ברגע שתצאו מכאן אני מתכוון להתקשר למשטרה.”
“אל תדאג, מר טבח. אנחנו לא חוששים מהמשטרה יותר מאשר אתה חושש ממנה.”
“יש גם דרכים אחרות לטפל בכם. אני מכיר אנשים…”
“גם אנחנו מכירים את האנשים שאתה מכיר, והאמן לי כשאומר לך שהם חוששים מאיתנו יותר משאנחנו חוששים מהם. הם יודעים שהם ברשימה שלנו.”
האנסשיא הזעיף פנים, אך נותר שותק בכיסאו. בידו הימנית כיסה על הפצע המדמם.
“נותר רק עוד דבר אחד, בעצם.” אמר אור, וכשהאנסשיא הרים את פניו כדי להביט בו, הוא ירה יריה אחת ישירות במיצחו.
לאחר מכן, הניח את העותק של הטופס החתום בחיקו של האנסשיא, את האקדח בידו המתה, ועזב את המקום.

“הם אף פעם לא טורחים לקרוא את זה.” אמר ריצ’רד, כשהיו בדרכם החוצה מבית הנשיא. “למרות שבהתחשב במצב, אני לא מאשים אותו.”
“הוא הביא את זה על עצמו. אתה יודע טוב כמוני שהוא היה חוזר בו מיד, והחברים שלו כבר היו עושים הכל כדי שהוא ימשיך לכהן בתפקידו כל עוד הדבר נוח להם.”
“מעניין אם הוא היה חוזר בו, אם הוא היה מבחין שטופס ההתפטרות הוא גם מכתב התאבדות.”
“זה לא היה משנה כהו זה. אני כבר יכול לראות את דיווח החדשות – נשיא מדינת ישראל, אהרון טבח, הודה היום בעבירות המיוחסות לו, ובעבירות נוספות. הוא טען כי איננו מסוגל לעמוד בבושה שהביא על עצמו ועל התפקיד שאותו היה אמור לייצג, ולכן הוא מתפטר לאלתר. מיד לאחר מכן, התאבד בירייה.”
“איך אתה חושב שהם יסבירו את הפצע בכתף?”
“הוא לא ידע לכוון.” אמר אור, וחייך חיוך אכזרי…

Categories: Stories